ברכת אשר על התורה, ויקרא יט:ח

רש"י ד"ה ואכליו עונו ישא, בנותר גמור הכתוב מדבר; ואינו ענוש כרת על הנשחט חוץ למקומו, שכבר מעטו הכתוב. וזהו בנותר גמור מדבר וכו'. לא מובן לי, למה רש"י חוזר על הקביעה "וזה בנותר גמור מדבר". מכל מקום כוונת רש"י לומר שמילת "ואכליו" שבפסוקנו אינה מוסבת על הפסוק הקודם, המדבר בשוחט על מנת לאכול חוץ למקומו (ראה ד"ה ואם האכל יאכל וגו'), אלא על האוכל נותר גמור, שכן מספר שמות (כט, לד) אנו לומדים בגזרה שווה ש"קודש" פירושו נותר גמור.

ועוד קשה, הרי בד"ה הקודם אמר שהפסוק מדבר בנפסל משום מחשבת חוץ למקומו, וכיצד מגיע עתה לנותר? (פ' קדושים תשנ"ז)

ובעצם קשה לשון רש"י "בנותר גמור". כלום יש נותר שאינו גמור? אלא הכוונה לנותר שבמחשבה הנזכר בפסוק ז. כלומר האוכל בשר ששחיטתו היתה על דעת שיאכל חוץ לזמנו - אפילו אם אכלו בזמנו ענוש כרת (ראה רש"י זבחים כז ע"ב). (פ' אחרי־מות קדושים תשנ"ט)