ברכת אשר על התורה, ויקרא יז:ג

"איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה" וגו'. מצוה זו נאמרה עבור דור המדבר, והיא: שלא לשחוט בשר חולין מחוץ למשכן. כלומר כל בשר של בקר וצאן, שהיה מיועד אפילו לאכילה בלבד, ולא דווקא לקרבן, היה אסור במדבר. כדי לאוכלו היה עליהם להקריבו כשלמים. ורק משנכנסו לארץ הותר להם בשר תאוה, ככתוב "כי ירחיב ה' אלהיך את גבֻלך... בכל אות נפשך תאכל בשר" (דברים יב, כ). ולפי רבי עקיבא גם במדבר היו מותרים בבשר תאוה. בפסוקנו מדובר על בהמות שהוקדשו לקרבן, ובא הכתוב לאסור שחיטת קדשים מחוץ לעזרה. רש"י מפרש כרבי עקיבא וכפי ששנויה הברייתא ב"תורת כהנים", שרגילים היו במדבר לשחוט מבהמתם לאכילה. בכך נאמן רש"י לשיטתו (שמות טז, ח ד"ה בשר לאכול), שקשה להבין תלונותיהם של ישראל על חוסר בשר בהמה במדבר. (פ' אחרי־מות קדושים תשמ"ח)