ברכת אשר על התורה, בראשית ח

רש"י ד"ה ויזכר אלהים, זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה (מדת הדין) למדת רחמים על־ידי תפלת הצדיקים. ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים למדת הדין, שנא' (לעיל ו, ה וז) "וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו', ויאמר ה' אמחה, והוא שם מדת הרחמים. ע"כ. והוא מבראשית רבה (לג, ג). לא ידעתי, מי הם הצדיקים האלה - נח ובניו, לרבות חם? גם תמוה בעיני שהדרשן מדבר על הפיכת המידות - ולא רק המעשים בלבד - בשעה שהשמות אינם משתנים, לא שם (ה, ו) ולא כאן, שכן כאן בא פעמיים השם אלהים ושם בא פעמיים (גם בפס' ו) השם ה', והיכן אפוא ההפיכה מעבר למעשה המתואר? (פ' נח תשנ"א, תשנ"ב, תשנ"ו, תשנ"ח, תשנ"ט)

ולכאורה צריך לומר שהשם נשאר ורק משמעו נשתנה. (פ' נח תש"ס, מלון קראון פלז'ה, ים המלח) כלו' אף מידת הדין הסכימה לרחם עליהם, ולעיל - אף מידת הרחמים הסכימה למחותם. ובאשר ל"תפילת הצדיקים" איתא במדרש תנחומא (יא) שכשהיה נח בתיבה היה מתפלל תמיד "הוציאה ממסגר נפשי".

רש"י ד"ה ויזכר אלהים את נח, ...זכות שלא השחיתו דרכם קודם לכן וכו'. זה שיש זכות לבעלי חיים, מצינו בכמה מקומות, כגון "לא יחרץ כלב לשונו" (שמות יא, ז), ואף מצינו חובה לאדמה ולעצים, ראה למעלה (א, יא). (פ' נח תשנ"ו) ור' רמב"ן על אתר שאין בבעלי חיים זכות, מ"מ רד"ק להלן (ט, ה) כתב "...ואף־על־פי שאין גמול ועונש לשאר בעלי חיים אלא לאדם שהוא בעל שכל, בעסק האדם יש להם גמול ועונש...". ור' עוד להלן (ט, ה). ור' מאמרו של ר' משה בלידשטיין - לברור מעמדם הרוחני של בעלי החיים - דף קשר 986, עלון ישיבת הר־עציון.

רש"י ד"ה על הארץ, על עסקי הארץ. ע"כ. והוא מפרש כן בהמשך לדיבורו הקודם, שאין מדובר כאן ברוח ממש אלא ברוח תנחומין והנחה, ור' שם "שפתי חכמים" (אות ט). (פ' נח תשמ"ט)

לכאורה כל דברי רש"י בד"ה ויעבר אלהים רוח, על הארץ ו־וישכו אין בהם צורך, שהרי אפשר לפרש פשוט שכתוצאה מן הרוח ההיא שכו המים. (פ' נח תשס"ג) וכתב ר"ש אלמושנינו, שאין לפרש כפשוטו כי אין טבע הרוח להשקיט את המים, אלא לנענעם ור' מה שהוסיף ר"י קניזל בספר "פירושים לרש"י ז"ל".

רש"י ד"ה מקצה חמשים ומאת יום, התחילו לחסור, והוא אחד בסיון וכו' . ולא ידעתי, מה ענין יש בתאריכים המדויקים הללו, הן אלה שכתובים, הן אלה שרש"י מדייק בהם לאורך כל הפרשה, אם לפי דעה אחת ואם לפי שתיים. (פ' נח תשס"ד) ור' מש"כ למעלה (ז, יב).

"...על הרי אררט" . מתרגם אונקלוס: על טורי קרדו, והרי זה מן המקומות המעטים, כך דומה לי - שאונקלוס משנה שם גיאוגרפי, וראוי לבדוק נושא זה באורח שיטתי, ובוודאי שצריך לשאול את ר' רפאל בנימין פוזן. (פ' נח תשס"ו)

רש"י ד"ה בשבעה עשר יום, מכאן אתה למד וכו'. ור' מה שכתבתי למעלה (ז, יז). (פ' נח תשנ"ז)

רש"י ד"ה את חלון התבה אשר עשה. ראה למעלה (ו, טז). (פ' נח תש"ן)

ובהע' 86 בחומש "תורת חיים" כתוב: ואתיא כמאן דאמר צהר תעשה לתיבה, חלון ממש, ולא כמאן דאמר אבן טובה. (פ' נח תשנ"ג)

ומכאן קשה על הדעה השניה שרש"י מביא שם - אבן טובה, ובמדרש - מרגלית. (פ' נח תשס"א)

וצריך למחוק את סימן־הפיסוק (נקודה, ואפי' פסיק) שאחרי ד"ה, שכן כוונת רש"י לומר: ...אשר עשה לצהר (לשם צהר) וכך צריך לעשות במקרים רבים, גם בפירושו לחומש וגם בזה שלגמרא. (פ' נח תשס"א)

"וישלח את הערב". "אמר ריש לקיש, תשובה נצחת השיבו העורב לנח. אמר, רבך שונאני ואתה שנאתני" וכו' (סנהדרין קח ע"ב). ואכן תשובה נצחת, ולמה אפוא שלחו בכל זאת? (פ' נח תשמ"ז) ור' אוה"ח הק' על אתר וכן בן יהוידע על סוגיית הגמרא.

"ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ". ועוד כילד היה קשה לי, למה לו לעורב לטרוח ולהתעייף במשך ימים ולעוף בלא הפסק, והרי יכול היה להתיישב קרוב לחלון התיבה. (פ' נח תש"ס)

רש"י ד"ה עד יבשת המים, ...לשליחות אחרת, בעצירת גשמים בימי אליהו וכו'. לא ברור לי על איזה רמז מסתמכת דרשה זו, אם על שוויון האותיות: יבשת - תשבי, אם על הכלל שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. (והרי כאן מדובר בעורב ולא במלאך, ומה איכפת לי אם זה יעשה שליחות אחרת בעוד כאלפיים שנה). (פ' נח תשנ"ב)

אכן עורב זקן מאד היה זה שאצל אליהו, ורש"י מביא, כדרכו, דברים מן המופלא, ומכל מקום קשה, מה בא המדרש ללמדנו. (פ' נח תשנ"ג) ור' גור אריה שהעורב אכזרי הוא, ולא רצה לילך לראות אם קלו המים, לבשר טוב, שאפשר לצאת מן התיבה, אבל מוכן היה לילך לשליחות אחרת - להביא מזון לאליהו, להחיות נפש הצדיק, כדי שיהיה הרעב על הארץ.

דומה שעילת הדרשה היא במצבים הדומים - יבושת שבכאן ומשם עצירת גשמים. כך משמע מדברי רש"י, אך עדיין קשה לי שכאן מדובר בעורב אחד, ואלו שם (מלכים א' יז, ד ושם, י) מדובר בעורבים, לשון רבים. (פ' נח תשנ"ד) ומהרש"ל מבאר שדרשו מהכתוב "עד יבשת המים " ולא "יבשת הארץ ", שהכוונה לזמן עצירת הגשמים.

רש"י ד"ה וישלח, אין זה לשון שליחות וכו'. ועתה קשה לי, אם אמנם שניהם לשון שילוח הם, למה אין התורה כותבת כבר בראשונה לשון לראות. ואולי אפשר לתרץ בפשטות בדרכו של רש"י (בעיקר בתלמוד, אך גם בפירושו לתורה) - לבאר לעתים קרובות תיבה קשה רק בהופעתה בפעם השניה. (פ' נח תשס"ב, גני טל)

וראה "הבנת המקרא" לר' וולף הידנהיים המבאר באריכות, שרק עתה שלא כב-"וישלח את הערב" שבפס' הקודם, יעלה על הדעת שמדובר בשליחות, שכן כאן אומר הכתוב "לראות הקלו המים", ועל כן צריך רש"י להבהיר ששלחה ללכת לדרכה, ובזו יראה. (פ' נח תשל"ז)

והדברים מתבהרים עוד יותר אם נצרף לכאן את דברי הנצי"ב (לפס' ז) שנח שלח את העורב דווקא, משום שזה אוכל נבילות, ואחר כך (ח) את היונה - כדי לראות־להיוודע אם המים פחתו עוד. (פ' נח תש"מ)

ועדיין קשה לי מפס' "ויסף שלח את היונה" (י), שמן הסתם גם זה אינו לשון שליחות, אבל היונה חזרה "והנה עלה זית טרף בפיה" (יא), כלו' סופו של השילוח מוכיח שהיה כאן משום מעשה שליחות. (פ' נח תשמ"ז)

וראה דברי שפתי חכמים (אות ק) ששלח את העורב משום ששימש בתיבה, ואם כן פשוט שלא צריך לברר כבר כאן שאין בשילוח זה משום שליחות, כי יש כאן שילוח של הרחקה. ואולם אין זה נראה, כי אם אמנם כן, מדוע המתין נח בשילוח היונה ולא שלחה יחד עם העורב, זה להרחיקו וזה לסמן לו. (פ' נח תשנ"א)

"וישלח... לראות" וגו'. קצת תמוה שלא ראיתי מי שיטרח לומר, כי הפועל "לראות" מוסב על נח ולא על היונה. (פ' נח תש"ס, מלון קראון פלז'ה, ים המלח) ואולי להערה זו כיון רש"י באמרו "ובזה יראה אם קלו המים".

"...מנוח לכף רגלה". הביטוי כף רגל לגבי עוף תמוה. מדוע לא די במנוח לרגלה? לפי שעה לא מצאתי מעיר לכך. (פ' נח תשנ"ו)

רש"י ד"ה טרף בפיה, אומר אני שזכר היה, לכן קוראו פעמים לשון זכר, ופעמים לשון נקבה וכו'. ולא ראיתי, היכן קוראהו בפרשה זו בלשון זכר, ועל כן לא מובן לי, על סמך מה מניח רש"י שזכר היה. (פ' נח תשנ"ד)

ראה רמב"ן וראה "לפשוטו של רש"י" של ר' שמואל פ. גלברד שכתב: לפי הפירוש הראשון של רש"י בדבור הסמוך "טרף" הוראתו: חטף, וקשה לו מדוע לא נאמר "טרפה בפיה". ותשובתו: לכן קוראו פעמים לשון זכר (טרף) ופעמים לשון נקבה (בפיה), ככלל היונים שבמקרא. (פ' פינחס תשנ"ה, אחר שיחה בבית־הכנסת בית יהודה, עם שובנו משוויץ)

ונראה שדברי רש"י מיוסדים על הבנתו ש"טרף" הוא נשוא של יונה, אלא שהרי"ש הקמוצה אינה מראה כן. (פ' נח תשנ"ו)

וראה בס' הזכרון לר' אברהם הלוי בקראט הרואה קושי זה ואינו נבהל מפניו, כי לדעתו יש עוד מקרים כאלה - "אריה שאג" (עמוס ג, ח), "כי הוא טרף" (הושע ו, א). (פ' לך נח)

רש"י ד"ה וייחל, ...אלא שזה לשון... וזה לשון ויתפעל... וימתן. ע"כ. וקשה להבין התפעל שכזה (וה"ה באשר לנפעל - כדעת ראב"ע ורד"ק). ואמנם אונקלוס אינו מבחין בין: "ויחל" ל"וייחל" ומתרגם בשניהם "אוריך". (פ' נח תשנ"ג)

"ויהי באחת ושש מאות שנה". משום מה אין מי שיעיר: לחיי נח, וכדברי הכתוב למעלה (ז, יא). (פ' נח תשנ"ט) ור' דעת מקרא.

רש"י ד"ה בראשון, לר' אליעזר... ולר' יהושע. ור' מה שכתבתי למעלה (ז, יב). (פ' נח תשנ"ז)

"...ויסר נח את מכסה התבה". דומה שזה בא לעומת "ויסגר ה' בעדו" (ז, טז). שם היה צריך להגנת ה' מפני אנשי דורו, ואלו עתה נח יכול לפתוח בעצמו, כי אינו צריך עוד לכך. (פ' נח תשמ"ח)

רש"י ד"ה הוצא, הוצא כתיב, היצא קרי וכו'. קצת קשה לי, מה איכפת ליה למישהו, שיישאר מאן דהו בתיבה כל זמן שירצה? (פ' נח תש"ן)

לא תמיד משתדל רש"י לבאר קרי וכתיב, וכאן ביאורו תמוה במקצת, כאמור למעלה. כלום נועדה התיבה העזובה להיות מוזיאון סטרילי? (פ' נח תשנ"ו)

כדאי לבדוק, אם נבדק, האם רש"י נדרש לכל קרי וכתיב, ואם לאו - אימתי כן ואימתי לא. (פ' נח תשס"ג) ריכוז מקורות בנושא קרי וכתיב ראה בתורה שלמה לרב כשר, פרשת משפטים, ע' 374 ואילך.

רש"י ד"ה ושרצו בארץ, ...נאסרו בתשמיש. ע"כ. וקשה לי מה פירושו. כלום יש איסורים לבע"ח? (פ' נח תשמ"ז)

וכבר קודם (ח, א) אמר רש"י - "שלא שמשו בתיבה" (ד"ה ויזכר וגו'). (פ' נח תשמ"ח)

וראה גם להלן (ט, ה ד"ה מיד כל חיה) "...הוצרך להזהיר עליהן את החיות". (פ' נח תשמ"ט) מ"מ שם ביאר רא"ם שהחזירן הקב"ה לטבען שהוטבע בהן, שיתייראו מבני אדם.

ומכל מקום דומה שאין זה לימוד הכרחי, שהרי גם אפשר לומר: בעוד שעד כה שימשתם בתיבה, עתה תשמשו בארץ. (פ' נח תשנ"ח)

"ופרו ורבו על הארץ" . ראה להלן מה שכתבתי (ט, ז). (פ' נח תשנ"ח)

"למשפחתיהם יצאו". "למשפחתיהם, ולא הם" (סנהדרין קח ע"ב). ובתורה תמימה (אות ז) כתב: "...דיש לכוון כוונת הדרשה הזאת למאמר חז"ל בחולין נח ע"א כל בריה שאין בה עצם, אינה חיה י"ב חודש".

ראוי לבדוק היגד זה לאור הידוע היום (פ' נח תשמ"ז).

ומה גם שלהלן (ט, י) מפרש רש"י (ד"ה מכל יוצאי התבה) להביא שקצים ורמשים. (פ' נח תש"ן)

רש"י ד"ה למשפחתיהם, קבלו עליהם, על מנת לידבק במינן. ע"כ. ולא ידעתי משמע ביטוי זה המזכיר "קימו וקבלו" (אסתר ט, כז) בקשר לבעלי חיים שאינם מן המדברים. (פ' נח תש"ן)

ור' ההערות הקודמות (ח, א ועוד). יש כאן מעין האנשה של בעלי החיים, והיא תמוהה. ור' גם להלן (ט, ה ד"ה מיד כל חיה). (פ' נח תשנ"ו)

"וירח ה' את ריח הניחח ויאמר ה'... לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעריו" וגו'. ולא ידעתי, מהו הקשר בין הרחת ריח ניחוחו של הקרבן ולבין נימוק שלישי זה, והרי לכאורה צריך היה לצפות לנימוק חיובי - לא אוסיף לקלל עוד כי יש בו באדם גם צד חיובי, הוא מבין מעצמו את הצורך בהבאת קרבן! ואלו הנימוק השלילי מנתק את הקשר עם הרישא. (פ' נח תשמ"ט)

מסתבר שזוהי מעין הצדקה - הרי אין הוא יכול להיות מושלם במעלות, מכיוון שיצר לב האדם וגו'. (פ' נח תשנ"ו) ור' דעת מקרא שביאר מילת "כי" כפותחת משפט ויתור ומשמעה "אף־על־פי שהוא...".

רש"י ד"ה לא אסף, ...ולא אסף, כפל הדבר לשבועה וכו'. וקצת קשה על הדרשן (שבועות לו ע"א), שכן יש כאן שתי הבטחות שונות, ורק ביטוי ההבטחה הוא משותף להן, ואין זה אפוא כפל. וצ"ע. (פ' נח תשנ"ח) ור' רא"ם שאמנם יש כאן שתי הבטחות, מ"מ המכוון הוא אחד שלא יהיה עוד מבול, לכן דרשו שכפילות זו באה לשבועה.

רש"י ד"ה וחרף, עת זרע שעורים וקטנית החריפים להתבשל מהר וכו'. ד"ה קיץ, ...הוא זמן לקיטת תאנים... ושמו קיץ כמו (שמואל ב' טז, ב) והלחם והקיץ לאכל הנערים. ע"כ. רק עתה שמתי לב שרש"י מבקש לבאר את שמותיהן של שתי העונות, קיץ - ע"פ הכתוב, וחורף - ע"פ לשו' "החריפין", ולא ידעתי מה פירוש שגידולים אלה חריפים הם. גם לא ידעתי למה נהפך סדר תיבות המקרא והקדים חורף לקיץ. (פ' נח תשמ"ט)

ואולי הכוונה למשמע: חורפי (Winterlich). ודברי המדרש־רש"י מזכירים את לוח־גזר המפורסם. (פ' נח תשנ"ו)

רש"י ד"ה ויום ולילה לא ישבתו, מכלל ששבתו כל ימות המבול וכו' . וצ"ל שאין כוונת המדרש (בראשית רבה לד, יא) לומר שבימי המבול היה חושך, שאם כן, צהר למה ליה. אבל הכוונה כנראה לאיזה מצב ביניים, או מן תערובת אור וחושך, או שהכול עומד במקומו, כעין הקפאת המאורות. (פ' נח תשנ"ב)

ואף אפשר לפרש את השבועה כאומרת - אף פעם לא יופסק הסדר שהקב"ה הנהיג בימי בראשית. (פ' נח תש"ס, מלון קראון פלז'ה, ים המלח)

שאם לא תאמר כדלעיל, יקשה מכאן על הדעה ש"צהר" (ו, טו) אבן טובה היתה. (פ' נח תשס"ג)