ברכת אשר על התורה, בראשית ו

"...כי החל האדם לרב... ובנות ילדו להם". "אדם" בא כאן בשם קבוצתי ולא כשמו של אבי האנושות. (פ' בראשית תשנ"ב)

רש"י ד"ה בני האלהים, בני השרים והשופטים. ד"א... הם השרים ההולכים בשליחותו של מקום וכו'. וקשה לי, לפי ד"א זה, מה טענה יש לו לקב"ה כלפי בני אדם? כלום הם יכולים לעמוד כנגד שלוחיו שלו ית'? (פ' בראשית תשס"ח) ר' רש"י למסכת יומא סז ע"ב ד"ה עוזא, שהיו אלו שני מלאכי חבלה "עוזא ועזאל" שירדו לארץ. ובילקוט שמעוני (רמז מד) איתא שהם קיטרגו על האדם, ואמר להם הקב"ה אם היה בכם יצר הרע הייתם קשים מבני אדם, אמרו לו תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה איך אנו מקדשים שמך, אמר להם רדו, מיד קלקלו עם בנות האדם.

רש"י ד"ה בשגם הוא בשר. ר' רש"י להלן (יח, ג ד"ה ויאמר אד'). (פ' לך תשמ"ז)

רש"י ד"ה הגבורים, למרוד במקום. ולא ידעתי, מנין לו לרש"י זה ולמה דווקא מרידה בה'. ור' רא"ם וגם "באר יצחק" שלדעת שניהם מתבאר הדבר מתוך ההקשר, ואעפ"כ לא ידעתי, למה דווקא עוון זה. (פ' בראשית תשמ"ה)

ור' בראשית רבה (כג, ב). (פ' בראשית תשנ"ט)

רש"י ד"ה וינחם ה' כי עשה, ...שאלו היה מן העליונים" . מוסב על האדם. (פ' בראשית תשנ"ב)

רש"י ד"ה ויתעצב אל לבו, נתאבל על אבדן מעשה ידיו וכו'. והרי זה פירוש שני, אחר הראשון "עלה במחשבתו של מקום להעציבו" וכו', ומן הסתם זה שפירוש ראשון זה מאד קשה. (פ' בראשית תשנ"ה)

רש"י ד"ה וינחם ה' כי עשה, נחמה היתה לפניו, שבראו בתחתונים וכו' - ד"ה כי נחמתי כי עשיתים, חשבתי מה לעשות על אשר עשיתים. ע"כ. בעוד שפס' ו מעדיף רש"י משום מה לפרש "וינחם" מלשון נחמה, בעוד שאפשר היה לפרשו - להימלך, הרי בפס' ז הוא מכריח עצמו שלא לפרש "נחמתי" נמלכתי, אף־על־פי שכאן קשה להבין תיבת "כי" לפי פירושו. וצ"ע. ומה גם שלמעלה (ה, כט) מסרב לפרש "זה ינחמני" מלשון נחמה. (פ' בראשית תשמ"ט)

רש"י ד"ה אלה תולדת נח נח איש צדיק, הואיל והזכירו, ספר בשבחו... דבר אחר וכו'. דומה שנחוץ "דבר אחר" משום שהתשובה הראשונה אינה מספקת - כלום הכתוב מדבר בשבחו של כל צדיק כל אימת שבא להזכירו? אלא דבר אחר. (פ' נח תשס"ד)

אך אפשר שדבר אחר נחוץ לפי הדעה המובאת בד"ה הבא, שהכתוב בא להידרש לגנאי. (פ' נח תשס"ד)

רש"י ד"ה בדרתיו, יש מרבותינו דורשים אותו לשבח וכו'. מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש היא זו, ר' סנהדרין קח ע"א. וקשה לי עליהם ובעקבותיהם גם על רש"י, למה אין נדרשים גם לפס' "כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (ז, א), שגם אותו ניתן לדרוש לשבח או לגנאי.

וגם שאלה "טכנית" לד"ה זה ולשכמותו - עדיין לא אדע, אימתי רש"י נוקב בשמות רבותינו החולקים שהוא מביא ואימתי לאו. ואי־אפשר לומר שדווקא במחלוקת בדבר הלכה הוא נוקב בשמות, כי בה יתכן נפ"מ להלכה (הלכה כ...), ולא כן בדברי אגדה שבהם אין עניין ומקום להכרעה, שהרי להלן (ז, יא) הוא מביא מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע (מראש השנה יא ע"ב) ושמות החולקים, כל אחד לשיטתו, ושם בפס' טז הוא מביא מחלוקת ר' אבא בר כהנא ור' לוי (מבראשית רבה לא, יא) בלא שמות החולקים, ושתי המחלוקות בדברי אגדה, ואלה הן דוגמאות מיני רבות. ואף יש שרש"י מביא שמות החולקים בלא לציין, מי אומר מה. ועתה, לעת זקנה, דומה שמותר להניח, שאין שיטה בכגון דא. (פ' נח תש"ן, תשנ"ד, תשנ"ז, תשנ"ט)

וראה אצל ר' יהודה גרינשפן (חיוכה של תורה) הערת האדמו"ר מאמשינוב, דיוק בלשון הזהב של רש"י - יש מרבותינו שדורשים לשבח... ויש שדורשים לגנאי, ללמדנו - רבותינו הם אלה שדורשים לשבח. (פ' האזינו תשס"ו)

ועוד, למה רש"י משנה - ומאריך כל כך - את דברי הגמ' בסנהדרין. ואף הופך את סדר הדעות המובאות. (פ' נח תשס"ו) ר' גור אריה המבאר כי רש"י משנה ומאריך כדי לבאר כי לא נחלקו כלל לגופו של ענין. אצל הדורשים לשבח כתב "שאילו היה בדור צדיקים", ואצל הדורשים לגנאי כתב "ואילו היה בדורו של אברהם", לאמור: אילו היה בדור של צדיקים הסברא נותנת שהיה צדיק יותר, ואין חולק בזה (ר' רש"י להלן כה, כ), וכן אין חולק כי בדורו של אברהם לא היה נח נחשב כלום כלפיו (שהרי מקטני אמנה היה כמש"כ רש"י להלן ז, ז), אלא נחלקו בלשון המקרא שגילה על נח שניצל ממי המבול משום שהיה "צדיק תמים בדרתיו" - יש דורשו לשבח, שניצל משום שאילו היה בדור של צדיקים היה צדיק יותר, ורק מפני פחיתות דורו היתה צידקתו פחותה יותר. ויש דורשו לגנאי, שרק מפני פחיתות דורו ניצל מן המבול, ובא הכתוב ללמד מדותיו של הקב"ה. ולגבי היפוך הדעות כתב ר' שמואל. פ גלברד ב"לפשוטו של רש"י" כי מה שבחר רש"י להביא תחילה את הדעה הדורשת את נח לשבח הוא מפני שדעה זו קרובה יותר לפשוטו של מקרא.

"בדרתיו". משום מה אין רש"י - המאריך בפירושו כאן - שואל, למה לשון רבים ולא לשון יחיד כמו להלן (ז, א). וראה "תורה תמימה" (אות טו) המפנה אל ר"ע ספורנו, ובעיקר אל רמב"ם ב"מורה נבוכים" (ח"ב, מז), וזה מאד יפה - ששנות החיים הארוכות המנויות למעלה (פרק ה) הן רק של האישים המוזכרים, וכל היתר חיו אורך חיים רגיל, ואז הכל שפיר. (פ' נח תשס"ו)

רש"י ד"ה את האלהים התהלך נח, ובאברהם הוא אומר "התהלך לפני" (יז, טו) וכו'. משום מה דומה לי ש"התהלך את" מראה על אינטימיות יתרה, מאשר "התהלך לפני", ובוודאי יכול לפרש כך מאן דאמר שדורשים "נח איש צדיק היה" לשבח. (פ' נח תשס"ב)

רש"י ד"ה התהלך, ...וזהו שימושו של למ"ד בלשון כבד וכו' . כלו' כשהלמ"ד דגושה (ראה שפתי חכמים אות ו). ולא ידעתי, מה שייך למ"ד דגושה, והרי מכל מקום היא חייבת להיות דגושה משום שבאה אחר הה"א הפתוחה וגם ענין עבר או עתיד לא שייך בזה לכאורה. (פ' בראשית תש"ן, תשנ"ו)

וב"מלכה של תורה" הוא גורס "וזהו שימושה של ה"א" וכו' ומבאר: כלומר ה"א השימוש שבבנין התפעל משמשת בין להבא, היינו בציווי לנוח (לך), ובין בעבר לנסתר (הלך) באותו לשון, שבשניהם אומרים התהלך. ור' שם דבריו באשר ל"נוסחאות". אלא שדומה, כי גם הוא נלחץ מאד לקיים גירסה שגויה. ולענ"ד נכונה גירסתו של רח"ד שעוועל, אף כי לא פירושו, ופירושו הנכון של רש"י הוא כך: התהלך, לשון עבר. זהו (כלו' כאן) שימושו לשעבר. (ועתה בא הכלל) בלשון כבד (כלו' התפעל) משמשת (צורת התפעל) להבא ולשעבר בלשון אחד (בצורה אחת). "קום התהלך" - להבא: "התהלך נח" - לשעבר. וכו'. (פ' בראשית תש"ס)

ועתה לא ידעתי, מדוע רש"י מכנה "קום התהלך" (יג, יז) ללשון להבא ולא לשון ציווי, וכן באשר ליתר הצורות שלגביהן אומר: להבא. (פ' נח תשס"ב)

רש"י ד"ה כי השחית כל בשר, אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן. ע"כ. ולכאורה הרי אין זה יותר מאשר כלאיים ולא ג"ע? וצ"ע. (פ' נח תשנ"ח)

ומ"מ זהו שאפשר ליחס להן לבהמות ולחיות, שהרי לא שייך לא ע"ז ולא חמס, ולפי זה לא צריך לדברי שפתי חכמים (אות י). (פ' נח תשס"א)

"...והנני משחיתם את הארץ". משמעה של הו"ו לא מובן לי, שהרי משפט סיפא זה הוא תוצאה של משפט הרישא. ומעניין שאונקלוס שומר עליה. ושמא צריך לראות את הפס' כולו כמשפט רישא לפס' יד? (פ' נח תשנ"ו)

וראה בדעת מקרא - ו"ו התוצאה. (פ' נח תשס"ד)

רש"י ד"ה קץ כל בשר, כל מקום שאתה מוצא זנות... והורגת טובים ורעים. ע"כ. והרי כאן לא נהרגו אלא רעים, שכן כל הטובים נכנסו לתיבה. וצ"ע. (פ' נח תשנ"ח) ור' גור אריה שמבאר כי כיון שאין המשחית מבחין בין טוב לרע בעוון זנות, נצטוה נח ליכנס לתיבה כדי שיהא מובדל מהרשעים וינצל.

רש"י ד"ה את הארץ, ..."חלה את רגליו" (מלכים א' טו, כג) - מן רגליו. ע"כ. לכאורה הרי זו דוגמה לא מוצלחת ביותר למה שרש"י מבקש להוכיח. (פ' נח תש"ן)

ועוד: זה מצלצל כמו גרמניזם, ועוד יותר כיידישיזם, אבל לא לשון הקודש ואפילו לא צרפתית. (פ' נח תש"ס)

ולכאורה אפשר לפרש "את" כמו: עם, גם כאן, ובוודאי כך לפי ד"א. (פ' נח תשס"ד)

רש"י ד"ה כי מלאה הארץ חמס, לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. ע"כ. להלן ע"פ סנהדרין קח ע"א. וזה שרש"י מביא כאן דברים אלה, קשה, שהרי בפס' זה וגם בקודם הוא מזכיר ג"ע ולא גם ע"ז, ולפי דבריו אלה גזל קשה? (פ' נח תשנ"ה)

וכבר נדרש לזה בעל שפתי חכמים (אות מ). (פ' נח תשנ"ו)

רש"י ד"ה בכפר, זפת בלשון ארמי. ע"כ. ולא ידעתי, מה הערה זו מוסיפה לנו, שהרי לא דוברי ארמית אנו, לא היום ולא בימי רש"י, ובאשר לפנים, הרי אונקלוס כבר תירגם: סופרא, וכך מביא רש"י מלשון הגמ' (שבת עד ע"ב), ואם כן - מה ביאר? (פ' נח תשנ"ה)

שם. ...ועוד, כדי שלא יריח אותו צדיק וכו'. דומה שרש"י נוטה כאן לדעת ר' יוחנן שצדקותו של נח לא היתה אלא לדורו. (פ' נח תשס"ו)

רש"י ד"ה עצי גפר, כך שמו... על שם גפרית שנגזר עליהם להמחות בו. ע"כ. וקצת קשה, מה שייך שם העץ שממנה תיעשה התיבה, לחומר שבו תימחה האנושות. (פ' נח תשנ"א)

ולכאורה אין זה כי אם לשון נופל על לשון. (פ' נח תשנ"ט)

ודומה שאף לפי אלה המציינים כאן: סנהדרין קח ע"ב (שפתי חכמים אות ס ומ' כהן בחומש הכתר) זה קשה למדי. (פ' נח תש"ס) ור' נחלת יעקב שכתב כי עשיית התיבה היתה כדי לעוררם לתשובה ועל כן עשאה נח מעצים המזכירים את פרטי הגזירה.

ועוד דומה שבכתוב אין כל זכר לגפרית בקשר למבול. (פ' נח תשס"ג) ור' רא"ם שביאר כי מי המבול היו רותחין כדאיתא בגמרא (סנהדרין קח ע"ב), והרתיחה הטבעית במי המעיינות, היא מהגפרית שבהם.

רש"י ד"ה צהר, יש אומרים חלון ויש אומרים אבן טובה המאירה להם. ע"כ. וקשה לי טובא. (א) מה מכריח לפרש הפי' השני, והרי במפורש מדובר להלן (ח, ו) על חלון. (ב) ומ"מ, וכי אבן טובה מקרינה אור? והרי אינה מקרינה אלא האור שהיא מקבלת? ור' שפתי חכמים שם (אות ע-פ). (פ' נח תשמ"ז)

גם מעניין שרש"י משנה הן מלשון בראשית רבה (לא, יא), שם מדבר ר' לוי על מרגליות, הן מלשון הבבלי (סנהדרין קח ע"ב), שם נאמר "קבע בה אבנים טובות ומרגליות כדי שיהיו מאירות לכם בצהרים". (פ' נח תשנ"א)

עיינתי ב"דברי זהב", ב"משכיל לדוד", ב"דבק טוב", "מזרחי", "גור אריה" ו"לבוש האורה". כולם נדרשים לד"ה זה, אך לא לשאלות דלעיל. (פ' נח תשמ"ח)

ונראה לי שפירוש זה - אבן טובה - הולם את דברי רש"י (ע"פ בראשית רבה כה ולד) "מכלל ששבתו כל ימות המבול, שלא שמשו המזלות ולא ניכר בין יום ובין לילה" (כב, ד"ה ויום ולילה לא ישבתו), שכן חלון בחושך אינו מועיל, ומה שמדבר הכתוב להלן על חלון הוא עבור אויר. אך עדיין קשה שאלתי השניה. (פ' נח תשמ"ח)

רש"י ד"ה ואני הנני מביא, הנני מוכן להסכים וכו'. מסתבר שלדרשן (בראשית רבה לא, יב) השתמע כאן שלהחלטתו ית' קדם דיאלוג כלשהו, והוא מנסה לשחזרו. והציטוט מתהלים (ח, ה) "מה אנוש כי תזכרנו" הוא מטענת בן השיחה - אין לאדם כל ערך ומותר להשמידו. (פ' נח תש"ן, תשנ"ב, תשנ"ג, תשנ"ה)

רש"י ד"ה והקמתי את בריתי, ברית היה צריך על הפירות שלא ירקבו ויעפשו, ושלא יהרגוהו רשעים שבדור. ע"כ. וקשה לי, היכן נכרתה ברית זו? והרי לא נכרתה עם נח וגם לא צריכה להיכרת עמו, ואם כן, עם מי, אימתי, והיכן רמוזה? (פ' נח תשמ"ט)

והוא ע"פ בראשית רבה (לא, יב). משביקשתי לבדוק במקורו של רש"י - משום הסדר התמוה, תחילה פירות ורק אחר כך נח עצמו - מצאתי שאמנם הפירות מוזכרים שם תחילה, אך אחר כך לא מדובר כלל בנח כי אם בגיבורי התקופה, הענקים. (פ' נח תשס"ו)

רש"י ד"ה אתה ובניך ואשתך, האנשים לבד והנשים לבד וכו' . ואלו להלן (ח, טז ד"ה אתה ואשתך וגו') אומר רש"י: איש ואשתו, כאן התיר להם וכו'. הדיוק בשני הכתובים יפה, אך להלן (ח, יח) אומר הכתוב: "ויצא נח ובניו ואשתו" וגו', כאלו אין משמעות לסדר המלים שבפס'. וראה עוד לעניין זה דבריו להלן (ט, ט ד"ה ואני הנני), ולכאורה הפס' ח, יח מסייע לדבריו. וכמו פסוקנו כך גם להלן (ז, א ויג). (פ' נח תשס"ד)

רש"י ד"ה ומכל החי, אפילו שדים. ע"כ. והוא כנראה על־פי ברייתא המובאת בחגיגה (טז ע"א) ואשר לפיה שדים "מתים כבני אדם" ומכל מקום קשה לי, מה עניין יש לי בזה. (פ' נח תשמ"ט)

ועוד, כלום שייך בהם לשון חי שאפשר לרבות אותם כאן? אא"כ מסיקים מדברי הברייתא שאם שייך "מתים" גם שייך "חי".

להלן (ט, י) אומר רש"י למלים "לכל חית הארץ: להביא המזיקין שאינן בכלל החיה אשר אתכם, שאין הולכין עם הבריות. ע"כ. וחשבתי תחילה שהכוונה לשדים המוזכרים כאן. אך משהבינותי, ששם מדובר בחיות פרא, שאלתי, כלום שדים שבכאן נשארו בתיבה? (פ' נח תשס"א) ור' משכיל לדוד.

רש"י ד"ה מהעוף למינהו, אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם וכו'. וקשה לי: (א) דומה שדחוק למדי הוא לדייק מכאן שאלה לא השחיתו. (ב) הרי למעלה (פס' יב) נאמר "כי השחית כל בשר", ושם מפרש רש"י: אפילו בהמה חיה ועוף, משמע ש"כל" מוסב גם על אלה. (ג) ומה בין אלה בעלי החיים שהשחיתו ואלה שלא השחיתו, שאת אלה התיבה קלטה ואת האחרים לא? (ראה סנהדרין קח ע"ב דברי ר' שמואל בר נחמני). וראה דברי רש"י להלן (ח, א ד"ה ויזכר אלהים את נח וגו'). (פ' נח תש"ן)

שם. ...ומאליהם באו, וכל שהתיבה קולטתו, הכניס בה. ע"כ. אמנם צויין שם: בראשית רבה, אך לא מצאתי על אתר. ביקשתי לבדוק המקור בשל הסיפא, שכאלו לא הוגבל מספרם של בעלי החיים הלא טהורים, ומכאן שהיו מרובים, אולי, מן הטהורים שהוגבל מספרם (ז, ב). (פ' נח תשס"ו)

וראה להלן (ז, ט) "שנים שנים באו אל נח אל התבה" ורש"י שם. (פ' נח תשס"ב) באמת מקור דברי רש"י בסנהדרין קח ע"ב.

"ויעש נח... כן עשה". הסיפא מיותר לכאורה, ולא ראיתי הערה בנדון. ואם הרישא מוסב - כדברי רש"י (בראשית רבה לא, יד) על בניית התיבה - למה לא נסב הסיפא, "כן עשה", על הכנסת האוכל בה, כמצווה בפס' כא, שהרי בוודאי אין להסב אותו על הכנסת בעלי החיים בתיבה, ראה שפתי חכמים (אות ח). אך ראה רמב"ן על אתר שכתב: ודרך הכתוב לאמר "ויעש" ו"כן עשה", לבאר כי לא הפיל דבר מכל אשר צוה, וזה פשוט וכן הדבר בשמות (מ, טז). (פ' נח תשנ"ו, תשנ"ז)