ברכת אשר על התורה, בראשית מה

רש"י ד"ה ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים, לא היה יכול לסבול וכו'. אין רש"י יכול לבאר כאן כמו שביאר למעלה (מג, לא) - "נתאמץ", ועל כן מבאר כפי שמבאר. רק תמוה שאינו מזכיר את המקבילה הקרובה, לא כאן ולא למעלה. (פ' ויגש תשמ"ט) ור' לבוש האורה שגם כאן כוונת רש"י שלא יכול היה יוסף להתאמץ עוד שלא להודע לאחיו.

רש"י ד"ה נבהלו מפניו, מפני הבושה. ע"כ. וקצת קשה לי, כי לכאורה אין נבהלים מפני בושה. ולמה לא יאמר פשוט - שמא ישתלט עליהם כרמוז בחלומותיו? (פ' ויגש תשנ"ה) ור' רא"ם שכל פעולותיו של יוסף (הבכיה והוצאת כל איש מלפניו כדי שלא יראו בושתם) מראות שאין כאן אלא אהבה ואחווה, ולא שנאה.

"...העוד אבי חי". חזי שי' שאל אל נכון, מה טעם לשאלה זו. הרי זה עתה (מד, כ) אמר יהודה "יש לנו אב זקן". ובאמת ר"ע ספורנו הניח סימן קריאה אחרי השאלה. ולשון תוכחה היא זאת, ולא בקשת אינפורמציה, וכך כתב: העוד אבי חי - איך אפשר שלא מת מדאגתו עלי! (פ' ויגש תשס"ב)

וראה "כלי יקר" שכתב: אף־על־פי שכבר אמרו לו שהוא חי, כמובן מכל דברי יהודה, מכל מקום חשב יוסף, אולי אמרו כן כדי שיכמרו רחמיו על הזקן ולא יגרום לו מיתה כי נפשו קשורה בנפשו, על־כן שאלם שנית "העוד אבי חי" ולבבם לא כן ידמה וחשבו שלא נתכוון לשאול אם הוא חי או לא אלא שבא להזכיר עוונם, על־כן אמר "העוד אבי חי" לומר שאביו הוא ולא אביכם כי לא חסתם על צערו כאילו אינו אביכם, על־כן נבהלו ולא יכלו לענות דבר. ועוד טעם אחר על בהלה זו, לפי שאמר "אני יוסף" ולא הזכיר "אחיכם", על־כן נבהלו נחפזו שם רעדה אחזתם, כי אמרו פן יבקש להיות אויב ומתנקם והסיע את עצמו מן האחוה כאשר עשו המה לו, שהסיעו את עצמם מן האחוה... על־כן אמר להם שנית "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה" וכו'. (פ' ויגש תשס"ה)

רש"י ד"ה גשו נא אלי, ...והראה להם שהוא מהול. ע"כ. והוא ע"פ בראשית רבה (צג, ח) וקשה לי, מה ראיה הוא זה, והרי גם בני ישמעאל מהולים. ופירוש יונתן שואל (מכיוון שגם תרגום יונתן אומר כך), "והלא איתא במדרש שנולד מהול, וצ"ע". ומה שהוא מוסיף שם "ושמא יש לומר ניכרים דברי אמת, שהיה מדבר בלשון הקודש", גם הוא קשה, ור' להלן (יב). (פ' ויגש תשמ"ט, תשנ"ג) ור' חזקוני שכתב: ואין לחוש שמא ישמעאל הוה, משום דאיכא הכירא טובא, שהישמעאלים אינם נימולים עד לאחר שלש עשרה שנה, ומחמת תשמיש אין שם פריעה, אבל בני־ישראל הנימולים כשהם קטנים, הפריעה ניכרת יפה, ואף־על־פי שהמצריים נימולים היו כמו שפרש"י: אשר יאמר לכם תעשו (למעלה מא, נה), היינו מחמת דוחק רעב, אבל הוא עשיר, אם־כן לא מל אם לא היה יהודי. ד"א השבטים לא היו יודעים במצרים שהם נימולים, ולכך היה להם להכיר ביוסף במילתו.

דעת זקנים ד"ה גשו נא אלי ויגשו. הפירוש השני שלפיו הפריד את האחים מן בנימין כדי שזה לא ישמע את המלים "אשר מכרתם אתי" קשה, כי הרי אז, גם לא ישמע את "אני יוסף אחיכם". (פ' ויגש תשנ"א)

"...ולהחיות לכם לפליטה גדלה". השימוש ב"לכם" במקום: אתכם קצת תמוה, והיחיד שראיתי נדרש לזה הוא רש"ר הירש, וכך כתב: שמא כך פירושו: להחיות את הארץ למענכם, להצלחתכם הגדולה. (פ' ויגש תשמ"ז, תשנ"ה)

"וישמני לאב לפרעה" - ר' רשב"ם למעלה (מא, מג) שכתב: אברך - הוא אב למלך... "אב" - שר לצורך המלך. (פ' מקץ תשמ"ז)

"...לשבת בארץ גושן". כאן מוזכרת לראשונה ובה התיישבו יעקב ובניו ואח"כ התגוררו שם בני ישראל בימי העבדות - מפוזרים בין הגויים, ר' רש"י להלן (שמות יב, יג ד"ה ופסחתי ושם כז), ור' מה שכתבתי שם. (פ' בא תשנ"ט)

רש"י ד"ה והנה עיניכם ראות, ...ועוד כי פי המדבר בלשון הקדש. והרבה תמהתי על זה, מה ראיה בכך, הן גם המליץ דבר לשון הקודש. (פ' ויגש תשמ"ט) ור' משכיל לדוד.

ועוד: אם הכוונה להוכיח מלשה"ק, היה צריך לומר: ואזניכם שומעות. (פ' ויגש תשמ"ט) ורבי שמואל אלמושנינו כתב שכיון שכבר הזכיר לשון "ראיה" על כבודו והיותו מהול, לא הוצרך לחזור ולומר לשון שמיעה על דיבורו בלשה"ק, כי אין הכוונה לשמיעת הקול גרידא, אלא על ההבנה וההתבוננות בחילוף הלשונות.

שאלה אחרת היא, כיצד זה לא הכירו את יוסף לפי תביעות עין דקלא, ועליה ענה ר' חיים מצאנז זצ"ל, כי תביעות עין דקלא אינה מועילה כשמדברים בשפה זרה, כך לפי ר' יהודה גרינשפן שליט"א, ודברים של טעם הם. (פ' ויגש תשס"ב)

ובאשר לדברי רש"י "שהרי אני מהול", ראה מה שכתבתי למעלה (פס' ד). (פ' ויגש תשס"ד) ור' דברי רא"ם על אתר המבאר מדוע הוצרך יוסף לשתי הוכחות.

רש"י ד"ה ועיני אחי בנימין, השוה את כולם יחד, לומר: שכשם שאין בלבי שנאה על בנימין אחי, שהרי לא היה במכירתי וכו'. ולא ידעתי מנין יודע רש"י בבטחון שכזה, שבנימין לא היה שם. וזה שיוסף נשאר בבית, לא מפני גילו הצעיר כי אם משום היותו בן זקונים, ושלא כבנימין, וראה למעלה (לז, ג), ושלא כפירושו הראשון של רש"י שם, וראה רמב"ן שם. (פ' ויגש תשנ"ה) באשר לבנימין ר' מגילה טו ע"ב. ור' מש"כ למעלה (לז, כט).

ועוד: לכאורה אפשר להבין את דברי יוסף בדיוק להיפך - בנימין מזה ויתר האחים מזה, כלו' עצם איזכורו של בנימין מראה על יחס שונה אליו. (פ' מקץ תשס"ג)

רש"י ד"ה ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך, על שני מקדשות שעתידין להיות בחלקו של בנימין וסופן ליחרב. ע"כ. ובדומה בד"ה הבא, צא וראה, מה גדולה ייחסו חכמינו ז"ל לאבות האומה, שבשעת התרגשות אישית גדולה ביותר, בפגישת אחים אחרי כ"א שנים של פירוד מוחלט, הם רואים לנגד עיניהם לא את שמחתם הפרטית העכשווית כי אם את ענייני האומה העתידיים. ויש עוד מאמרים לא מעטים מעין זה שרש"י מביא כאן ממס' מגילה (טז ע"ב), אך דומה שזהו הבולט ביותר מן הבחינה הזאת, וקשה לי להבין, מהי מגמתם ז"ל בכעין זה. ועוד קשה לי, זה עתה תיאר הכתוב את יוסף הצדיק כבשר ודם, בעל רגשות אנושיים - "ולא יכל יוסף להתאפק" וגו' (א), וכבר מתארו המדרש, באותו הרגע הדרמתי עצמו, כמי שאין בראשו ובלבו אלא מה שעתיד לקרות לצאצאיו כעבור מאות בשנים, ובדומה לו גם בנימין. (פ' ויגש תשמ"ה)

וראה מה שכתבתי למעלה (כט, יא) בשם ידידי ר' אברהם וולף זצ"ל. (פ' ויגש תשס"ד) ור' גם מה שכתבתי להלן (מו, כט).

ומכל מקום, מכיוון שדרשו כאן מה שדרשו, ולכאורה דרשו לשון הרבים שב"צוארי", למה לא דרשו בדומה גם להלן (מו, כט) "ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד"? הרי גם הסיטואציה וגם לשון הכתוב דומים. (פ' ויגש תש"ה)

וראה "גור אריה" (מובא בהע' 14 בחומש תורת חיים) שב"צאורי" נשמעת היו"ד, משאינו כך ב"צואריו".

והנה בחומש רב פנינים הוסיף מאן דהוא בסוגריים שהדרשה היא על שום שיש כאן שני הפעלים שאצל יוסף - "ויפל... ויבך" לעומת פועל אחד אצל בנימין - "ובכה". (פ' ויגש תשנ"ד) וכתב משכיל לדוד שמכיון שאף בנימין בכלל האמור בפסוק הבא "וינשק לכל אחיו ויבך עליהם", הרי שבכיה זו שעל בנימין לא באה אלא לדרשה.

רש"י ד"ה וינשק, הוסיף בנשיקה, מנשק והולך וכו'. מסתבר שמבאר כך משום לשו' פיעל ושלא בבניין קל, כמקובל. (פ' ויגש תשמ"ז)

רש"י ד"ה את טוב ארץ מצרים, ...סופם לעשותה כמצולה וכו'. ר' בספר זכרון שסופם להניח את מצרים ריקנית. וכך היא דרשת חז"ל (ברכות ט ע"ב) על הפס': "וינצלו את מצרים" (שמות יב, לו), מלמד שעשאוה כמצולה שאין בה דגים. שבתוך התהום אין מצויים דגים, אלא על שפת הים במקום שיש מזון (ר' רש"י שם בגמרא). (פ' ויגש תשמ"ט)

דעת זקנים מבעלי התוספות ד"ה ועינכם אל תחוס על כליכם, לפי שהיה יודע באביו, שהיה קפדן על כליו וחס עליהם, כמו שאמרו חז"ל "ויותר יעקב לבדו" - שחזר על פכים קטנים, לכך הזהירם על כך. ולפי שהגמ' (חולין צא ע"א) לומדת שם, "מכאן שצדיקים חביב עליהם ממונם יותר מגופם", וכל כך למה? "לפי שאין פושטין ידיהם בגזל", צ"ל שאין כאן עניין של חסכונות לשמה, כלו' הכרה בחסכונות כערך כשלעצמו, שהרי אומר יוסף, כי במקום שיש שפע - מותר שלא להקפיד, וזה קצת קשה לי. (פ' ויגש תשמ"ז)

אבל קשה לי על דברי ר' יעקב מבעלי התוס' שהרי לכאורה גם אלה הם דברי פרעה שהועברו לאחים באמצעות יוסף, כמו הפס' הקודם, ואם יוסף ידע על הקפדת יעקב, פרעה מניין ידע? (פ' מקץ תשנ"ד)

"וחמש חלפות שמלת". דברי הגמ' (מגילה טז ע"ב), "וכי אפשר, דבר שנצטער אותו צדיק, יכשל בו" וכו', כלו' יוסף יכשל בדבר שאביו נכשל בו כלפיו, ויחזור עליו, מחזקים במידה מסוימת את קושייתי באשר לאבות שחזרו על שגיאות קודמיהם, כמה שכתבתי לעיל (מד, ט).

ועל כל פנים יש גם כאן רמזים לעתיד הרחוק שנרמזים דווקא בשעת התרגשות אישית - פרטית גדולה, כמה שכתבתי לעיל (פס' יד). וראה "תורה תמימה" (אות ז). (פ' ויגש תש"ן)

גם קשה לי, למה גם השואל וגם המשיב מתעלמים ממתנת "שלוש מאות כסף", לכאורה סכום עתק שניתן לו לבנימין בלבד ומפלה אותו לטובה לכאורה יותר מחמש חליפות. (פ' ויגש תשנ"א) ור' תורה תמימה על אתר.

ור' מה שכתבתי למעלה (מג, לד). (פ' ויגש תש"ס)

"...שלח כזאת עשרה חמרים... ועשר אתנת" וגו'. ושאלתי עצמי, למה לא הקפידו בני יעקב על חלוקה נאותה בין בהמות ממין זכר למין נקבה כפי שהקפיד אביהם (לעיל לב, טז)? וחשבתי שאולי יש להבחין לענין זה בין בהמות טעונות משא לכאלה שאינן טעונות. אך משראיתי דברים המובאים בחומש "רב פנינים" בתוך ד"ה הנה בשם מהרש"ל, שהכ"ף של "כזאת" הוא כ'-הדמיון, ואלו המשאות עצמם הובלו בעגלות, נחה דעתי. (פ' ויגש תשנ"ד)

ואולם לפי זה צריך לומר שכח נשיאתו של חמור שונה מזה של אתון. (פ' ויגש תשנ"ה)

וראה רמב"ן על אתר: ...והכ"ף כאלו יתרה וכו'. ומכל מקום קשה, מה ראה לשלוח כל כך הרבה, והרי ההנחה היתה שיעקב ובני ביתו ירדו מצרימה מהר ככל האפשר, ולא ישתהו בארץ ישראל. (פ' ויגש תשנ"ז)

רשב"ם ד"ה עשרה חמרים, לעשרה אחיו. ואעפ"י שבנימין חזר עמהם, לא רצה להטריחו. ע"כ. ודאי כוונתו לומר שמסר יוסף לכל אחד מאחיו, פרט לבנימין, חמור אחד להובילו ליעקב, שבוודאי אין רשב"ם רוצה לומר היפוכו של הכתוב ברישא שלו, ורק כך מובן הסיפא - "שלא להטריחו", כלו' שבנימין לא יוביל גם הוא חמור. (פ' ויגש תשמ"ז)

רש"י ד"ה מטוב מצרים, מצינו בגמ' ששלח לו יין ישן, שדעת זקנים נוחה הימנו. (מגילה טז ע"ב). ואומרים העולם, נוחה הימנו מפני שיין ישן מוכיח, שגם ישן (זקן) יש בו מן הטוב.

והנה אין רש"י מוסיף כאן כדבריו שם בגמרא: "זה הדבר הטוב לו מן הכל", וחבל.

ור' בשפתי חכמים (אות ח) בשם מהרש"ל הגדרה מצוינת למותרות, ומתנה שצריך לשלוח למי שלא חסר לו דבר - דבר שאינו חשוב, ולמה שלח לו? לפי שליעקב היה טוב. (פ' ויגש תש"ן)

ואולם מלשון "טוב מצרים" לא משמע כן. (פ' ויגש תשנ"ח)

רש"י ד"ה בר ולחם, כתרגומו. ע"כ. כלו' עיבור [תבואה] ולחם. וקצת קשה שלמעלה (מא, מט; מג, כה) אין רש"י מעיר מאומה למלה "בר". ואולי מצא לנחוץ להעיר דווקא כאן משום כפל הלשון "בר ולחם". (פ' ויגש תשס"א)

רש"י ד"ה ומזון, ליפתן. ע"כ. ור' "נתינה לגר" על אתר, שבזה רש"י חולק על תרגום אונקלוס שתרגם "מזון" - זודין, שפירושו צדה. (פ' ויגש תש"ן)

רש"י ד"ה אל תרגזו בדרך, ...ד"א, אל תפסיעו פסיעה גסה, ותיכנסו בחמה לעיר. ע"כ. קשה, שהרי אין זו הפעם הראשונה שהאחים עושים דרך זו, ולשם מה אפוא העצות הללו. (פ' ויגש תשס"א)

שם. ...ולפי פשוטו של מקרא יש לומר, לפי שהיו נכלמים, היה דואג שמא וכו'. קצת קשה לי שהרי ברור שאין זה פשוטו של מקרא, ולמה אינו מפרש כאן כמו שהוא מפרש בס' דברים (כה, סה) "לב רגז" - לב חרד, ושם מביא ג' הוכחות, ועל אלה אפשר להוסיף דברים (ב, כה) וגם תהלים (ד, ה). ונראה שהולך אחר אונקלוס - "תתנצון" - בלא להזכירו. ור' רמב"ן, רשב"ם וגם דעת זקנים מבעלי התוספות שאמר להם יוסף שלא יפחדו מליסטים בדרך. לעומתם פירשו ראב"ע ורד"ק שהזהירם שלא יאשימו האחד את השני על מכירתו. (פ' ויגש תשמ"ט, תש"ן, תשנ"ב, תשנ"ד, תשנ"ה, תשנ"ו, תשנ"ט)

ואולי אינו רוצה לפרש כאן כלשון פחד משום שהאחים כבר הלכו בדרך זו הלוך ושוב והלוך, כלו' הם נוסעים מנוסים המכירים את הדרך ותנאיו ויודעים, שאין צריך לפחד. (פ' ויגש תש"ס) ור' גור אריה שאם כפשוטו, היה צריך לומר "אל תריבו", ועוד מדוע "בדרך", וכי בעיר כן ירגזו.

"ויגדו לו לאמר עוד יוסף חי". ר' "בעל הטורים" - חסר יו"ד, שלא הגידו לו עד שהתירו החרם שהחרימו בעשרה. ואולם ר' רא"ם למעלה (לז, לג) ד"ה ושתפוהו להקב"ה עמהם שכתב: תנחומא פירש שהיו מקובלים מאבותיהם, שעתידים שירדו על־ידי מכירת אחד מן השבטים במצרים וכיון שכן ודאי לא יגלה הקב"ה זה הסוד, כי אם יגלה הסוד, ישלח אביו לפדותו משם ולא תתקיים גזירת בין הבתרים... וכיון שכל אלו לא נעשו אלא כדי שתתקיים גזירת בין הבתרים, אי־אפשר שיגלה הסוד אלא שילך הוא וכל יוצאי יריכו במצרים ותתקיים הגזירה של "ועבדום וענו אותם" ומכיון שידעו הסכמתו ית' בחרם, אין לך שיתוף גדול מזה, וזה שכתב רש"י: "אבל יצחק היה יודע שהוא חי, אבל אמר היאך אגלה והקב"ה אינו רוצה לגלות לו", ולא אמר והקב"ה מושבע שלא לגלות לו. ומה שאמר: "ולמה לא גילה לו הקב"ה, לפי שהחרימו את כל מי שיגלה ושתפוהו להקב"ה באותו החרם", פירושו לפי שנשתתף הקב"ה באותו החרם שהחרימו את כל מי שיגלה, הרי הוא כמושבע שלא יגלה. והראיה על זה הפירוש, שהרי כשראו שבשליחות יוסף לאביו לרדת למצרים מתקיימת בה גזירת בין הבתרים, גילו הסוד ליעקב אביהם בלתי שיתירו את החרם, והאיך הותר להם לגלות הסוד אם לא מפני שהחרם לא היה אלא מפני הגזירה, וכשנתקיימה הגזירה, בטל החרם מעיקרו. עכ"ל, ומאד נראים דבריו. (פ' וישב תשמ"ט)

ויש כאן משום מעבר תמוה מדיבור ישיר לשאינו ישיר, וצ"ע. (פ' ויגש תשנ"ד)

רש"י ד"ה ותחי רוח יעקב, שרתה עליו שכינה שפירשה ממנו. ע"כ. ואונקלוס מתרגם "ושרת רוח קדשא על יעקב אבוהון", כלו' לפחות מחציתו הראשונה של פירוש רש"י היא כאונקלוס (ואלו מחציתו השניה משתמעת ממנו). והרי זה אחד המקרים המרובים שרש"י אמנם מפרש כאונקלוס בלי לומר כן, ולא ידעתי, אימתי מציין ואימתי אינו מציין. (פ' ויגש תשמ"ט)

ומסתבר שמקורם של שניהם הוא בדברי הגמ' (שבת ל ע"ב), "אין השכינה שורה לא... אלא מתוך שמחה". (פ' ויגש תשמ"ז)

רש"י ד"ה את כל דברי יוסף, סימן מסר להם, במה היה עוסק כשפירש ממנו וכו' (בראשית רבה צד, ג). ור' "דעת זקנים" המבארים את ענין העסוק בפ' עגלה ערופה בשעת פרידת יוסף מיעקב: כשפירש מאביו היה מלוה אותו, כדכתיב: "וישלחהו", שהוא לשון לויה... ואמר לו יוסף: חזור בך! ואמר לו יעקב: בני, גדולה לויה שעליה נתווספה פרשה אחת בתורה, דכתיב: "ידינו לא שפכה". וכי תעלה על דעתך שבית־דין שופכי דמים, אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא לויה, הא אם ראוהו ולא ליווהו מעלה עליהם כאילו שפכו דמים. והיינו פרשת עגלה ערופה שהיה עסוק בה. (והדברים גם נמצאים כאן בשפתי חכמים (אות מ), ור' גם בעל הטורים למעלה לד, יז). (פ' וישב תשמ"ח)

רש"י ד"ה רב עוד. ד"ה כשלעצמו תמוה שהרי הוא בניגוד לטעמי המקרא ולתחבור הפס'. ובס' "יוסף הלל" מאריך בזה ומבהיר היטב ע"פ נוסחים שונים. מעניין שנדרש לענין טעמי המקרא רק בסוף דבריו, וגם אז אינו מזכיר את התביר המפריד אלא רק את המקף "עוד־יוסף", ואלו תשומת לבי שלי התעוררה דווקא בשל התביר. (פ' ויגש תשמ"ט)

וראה בחומש תורת חיים שפשוט השמיט את התיבה "עוד" מד"ה. (פ' ויגש תשנ"ב)

וכן עשה ידידי המנוח ר' יוסף שמואל פוגל ז"ל בחומש רש"ר הירש. (פ' ויגש תשנ"ה) וכן הגיהה רא"ם.

ודבר תמוה מצאתי עתה בדפו"ר, שם בא: רב לי עוד וכו', בלא ד"ה ובלא פיסוק כלשהו. (פ' ויגש תשס"ב)