ברכת אשר על התורה, בראשית מג:ב

רש"י ד"ה כאשר כלו, כד שציאו. והמתרגם כד ספיקו - טועה, וכו'. ואמנם כך מתרגם אונקלוס, ויונתן בן עוזיאל מתרגם: פסקו, וזה היינו הך. ודברי רש"י לא רק שאינם משכנעים, שהרי פשוטו של מקרא כלל אינו צריך ביאור (הם גמרו לאכול מה שהיה להם), מה הרווח בתרגום המוצע, ומי מתרגם כך? והרי זו שאלה לר' רפאל בנימין פוזן.

והרי תשובתו: כד ספיקו למיכל. כן גירסת התאג' וכן ברוב הנוסחאות. ברם רש"י ז"ל כתב בד"ה כאשר כלו: "כד שציאו". והמתרגם "כד ספיקו" טועה. "כאשר כלו הגמלים לשתת" (לעיל כד, כב) מתורגם "כד ספיקו" כששתו די ספוקם הוא גמר שתיתם. אבל זה "כאשר כלו לאכל" - כאשר תם האוכל הוא, ומתרגמינן "כד שציאו".

לעיל (כד, יט) נתבאר כי שורש כ.ל.ה הבא בהוראת כילוי ואפיסה מתורגם בשורש ש.צ.י ואלו לשון "ספק" משמעו הקבוע הוא סיפוק צרכי הגוף (ומשמש בהוראה חיובית בלבד כגון בהגדה "ספק צרכנו במדבר" ועיי"ש לשונות נוספים במשנה).

היות וכוונת הכתוב אצלנו אינה לציין כי אכלו די מחסורם אלא את ההפך - כי לא נשאר להם דבר - יש לקיים את נוסחת רש"י אשר היא פשוטו של מקרא.

אבל במרפא לשון יצא לקיים גירסת התאג' וכתב:

ורשי ז"ל כתב שתרגומו "כד שציאו", והמתרגם "כד ספיקו" טועה, ומפני זה נהגו בתימן כדבריו. ובתמותם המירו תורתם. שהרי במלכים א' (א, מא) "וישמע אדניהו וכל הקראים אשר אתו והם כלו לאכל" ת"י "ואינון ספיקו למיכל". ונוסחה זו כן היא בכל המקומות והיא עומדת לעדות ברורה על נוסחא זו שהיא עיקר (ר"ל על "כד ספיקו" שבפסוקנו). ותימה גדול על רש"י ז"ל שלא ראה ת"י".

ובמחילת כבודו אין משם כל ראיה נגד רש"י שהרי הכתוב במלכים בא להדגיש כי בעוד הם מטיבים את לבם בסעודה (והיינו "כלו לאכל" - "ספיקו למיכל" כשבאו על סיפוקם) אז - "וישמע יואב את קול השופר... ויחרדו ויקמו כל הקראים". נמצא כי "כלו לאכל" שבמלכים ענינו אכן כי אכלו די מחסורם, ברם אצלנו שנאמר "כלו לאכל את השבר", בא לציין שלא נשאר דבר, כי האוכל אפס שכן הם "כלו" אותו. ואין הנדון דומה לראיה.