ברכת אשר על התורה, בראשית מא:נה

רש"י ד"ה ותרעב כל ארץ מצרים, שהרקיבה תבואתם שאצרו, חוץ משל יוסף. ע"כ. וקשה לי, למה אינו מפרש ראשית כל כפשוטו, שהרי ע"פ עצת יוסף (לה), כל התבואה היא "תחת יד פרעה", בלא שיאצרו אחרים, וכך גם משתמע מלשון "ויקבץ את כל אכל שבע שנים" וגו' (מח). כלו' לא היה בידיהם אלא לצורך האכילה הרגילה, בלא אגירה. ואמנם בשביל הדרשה המובאת בדיבור הבא צריך לומר כפי שרש"י מביא, אבל כאן אין הכרח בדרש. (פ' מקץ תשמ"ט)

ופשוט יש לומר שהרקיבה אותה התבואה שלא מסרו לידי יוסף, כלו' מה ששמרו לעצמם מפחד הרעב. (פ' מקץ תשנ"ב)

רש"י ד"ה אשר יאמר לכם תעשו, לפי שהיה יוסף אומר להם, שימולו וכו'. והוא ע"פ בראשית רבה (צא, ה). ומאז אני מתקשה להבין, מה עניין היה לו ליוסף במילה כפויה זו שעלולה להקל על טמיעת אחיו שם בעתיד, כלום ביקש להופכם לגרים - גרי צדק - שלא ברצונם? ועתה מצאתי ב"משכיל לדוד" כמה תשובות, אמנם קצת דחוקות.

ועל כל פנים צריך לומר שהיתה זו גזירה לזמן מוגבל, שהרי אפילו בני ישראל הפרו ברית־המילה אחרי מות יוסף (שמות רבה א, ח). אבל ראה שם (יז, ג) שבזכות המילה נגאלו ממצרים. וזה שנמולו בימי יהושע מדבר בילידי המדבר. (פ' מקץ תשמ"ז, תשנ"ד, תשנ"ט) וכתב האלשיך הק': כוונתו היה למען התיש כח השר ההוא המתייחס אל טומאת הערלה, כי על־כן מצרים ערות הארץ תקרא לבל יעצר כח למשול להשקיע את ישראל בטומאתו.