ברכת אשר על התורה, בראשית לב

"...וישכם לבן בבקר... ויברך אתהם" וגו'. למעלה (כד, ס) ברכו את רבקה - אחיה לבן ואמה - ושם פרט הכתוב את הברכה, וכאן לא פרט. מכל מקום נראה שברכת הבנים, לפחות בעת פרדה, היתה דבר מקובל. (פ' ויצא תשס"ד) ור' דעת מקרא.

"...ויפגעו בו מלאכי אלהים". חיתום פרשת ויצא כפתיחתה - מפגשי יעקב עם מלאכי אלהים, אלא שלמעלה המלאכים עולים ויורדים ואלו עתה הם ע"ג הקרקע, שתי הקבוצות, גם מלאכי א"י וגם מלאכי חו"ל. וצ"ע מה משמע השוני שבתמונות אלה. (פ' ויצא תשנ"א)

רש"י ד"ה מחנים. ר' מה שכתבתי למעלה (כח, יב). (פ' ויצא תשס"א)

וראה רמב"ן השואל כאן מעין מה ששאלתי למעלה, אך למעלה אינו מעיר כלום בנדון, והרי שם השאלה חריפה הרבה יותר. (פ' וישלח תשס"א, בשבת חזנות במלון רנסנס בירושלם)

רש"י ד"ה וישלח יעקב מלאכים, מלאכים ממש. ע"כ. וראה שפתי חכמים (אות א) שמפרש "לפניו" כמו: דלעיל, הנ"ל, כלו' המלאכים המוזכרים בסוף פ' ויצא. וראה "אור החיים" הק', למה שלח מלאכי עליון ולא בני אדם. אך אם מלאכי שמים שלח, למה פחד, כנא' "ויירא יעקב מאד" (פס' ח), כלום חשש שעשו יגבר על מלאכים ממש? והרי דווקא לפי פשוטו - מלאכים־שליחים - הכל שפיר. (פ' וישלח תש"ס)

וגם במדרש (בראשית רבה עה, ד) פירש "מלאכים ממש", ובא להדגיש את הקשר לסוף הפרשה הקודמת, שם נאמר במפורש "מלאכי אלהים" ובא כאן לומר שכאלה או מאלה שלח. אף ייתכן שרש"י מסיק על טיבם של מלאכים אלה מן המהירות שבה הלכו אל עשו ושבו בלי פגע. (פ' וישלח תשס"ב)

"...אל עשו אחיו". להלן (פס' ז) מבאר רש"י את הביטוי "אל אחיך" שבפי המלאכים, ולהלן (יב) - את הביטוי "מיד אחי מיד עשו" שבפי יעקב עצמו, ואלו כאן כשזה ביטוי הכתוב ולכאורה דורש יותר תשומת־לב, אין רש"י אומר מאומה. וצ"ע. (פ' וישלח תשנ"ו) ור' אמרי שפר שדרך הכתוב לאמר השם ואחר כך לתאר מי הוא כמו כאן, אבל להלן פתח בתואר ועל־כן יש לדרוש למה הזכיר גם את השם.

"...אל עשו אחיו, ארצה שעיר שדה אדום". על עצם ישיבת עשו בשעיר ר' רמב"ן להלן (לו, ו), ולכאורה צריך לומר כאן אין מוקדם ומאוחר בתורה. אך לא מצאתי מי שיעיר על השאלה, כיצד זה ידע יעקב, אחרי היעדרות של כ"ב שנה שעשו עבר לשעיר. ועוד קשה שלפי האמור שם לא יצא עשו לשעיר אלא אחר שוב יעקב ארצה כנען. (פ' וישב תשנ"ה, תשנ"ח, שאלתי ר' יהודה קיל בשעת עריכת הפרק לדעת מקרא בתשנ"ט)

וראה רמב"ן על אתר ור' דעת מקרא על אתר ולהלן (לו, ו) שיצא לאור זה עתה. ועל השאלה, כיצד ידע, צריך להניח שחדשות משפחתיות הועברו מזמן לזמן ע"י הלכים. (פ' וישלח תשס"א)

באשר לידיעות משפחתיות, הרי באה דבורה מינקת רבקה אל יעקב (לה, ח), ומי כמוה ידע על אירועי המשפחה. (פ' וישלח תשס"ה)

"ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה". אין יעקב מזכיר כאן גמל, אף כי היו לו גם כאלה, והראיה ששלח מהם מנחה לעשו וכן נזכר למעלה (ל, מג) "ויהי לו צאן רבות... וגמלים וחמורים". (פ' וישלח תשס"ד) ור' הע' 30 בדעת מקרא על אתר, שהחסירם יעקב במכוון, שהרי אלה משמשים גם במלחמה, ככתוב בישעיהו (כא, ז), ובמלחמת דוד בעמלקים נאמר (שמואל א' ל, יז) "ולא נמלט מהם איש כי־אם ארבע מאות איש־נער אשר רכבו על הגמלים וינסו".

רש"י ד"ה המחנה האחת והכהו. בין שמות העצם שהם לשון זכר וגם לשון נקבה אין רש"י מביא דווקא שמות סמוכים, כגון "אבן", אף כי גם הוא שייך לסוג זה - "והאבן הזאת... יהיה בית אלהים" (כח, כב), וכן "חצר" - "את קלעי החצר את עמדיו ואת אדניה" (שמות לה, יז), וודאי שאין בכגון דא אצל רש"י כל שיטה. ור' מש"כ בשמות (לה, יז). (פ' ויצא תשנ"ה, תשנ"ט)

רש"י ד"ה והיה המחנה הנשאר לפליטה, על כרחו, כי אלחם עמו, התקין עצמו לשלשה דברים וכו'. מסתבר שיעקב אבינו ערך את שני מחנותיו קרובים זה לזה, שאם לא כן, לא יראה־ידע, אם אמנם עשו תוקף את המחנה האחר. וקשה לי, מה טעם ראה לרכז את כל משפחתו - נשיו ובניו - במחנה אחד, כאמור להלן (לג, ב), כי אז מה טעם יהיה בהצלחת המחנה האחר, אם עשו יתקוף את מחנה המשפחה. ור' פרק באסטרטגיה ומוסר אצל בעל שפתי חכמים (אות ט). אלא שאין בזה תשובה, והדבר קשה גם לפי רמב"ן שהכוונה ב"מלחמה" היא - בריחה. ובאשר לעצם הגדרה זו, מלחמה - בריחה, כלום יש כאן השפעת תנאי הזמן על המגדיר? ור' לעומת זאת דבריו בהמשך (לפס' ד).

קושיה זו אינה קשה כלל, שהרי רש"י אומר בפירוש "כי אלחם עמו", כלו' אעשה כך שתחילה יתקל בי ובמחנה שלי, ובינתים יברח המחנה שבו נשיו ובניו. וכך גם משמע מדבריו להלן (לג, ג ד"ה עבר לפניהם) - "אמר, אם יבוא אותו רשע להלחם, ילחם בי תחלה". (פ' וישלח תש"ס)

וזה שרש"י משנה את סדר ג' הדברים ממה שהם נקוטים בפסוקים, דהיינו ממלחמה, תפילה ודורון, לדורון, תפילה ומלחמה, נראה פשוט משום שזה הסדר ההגיוני של הדברים - עוד לפני התפילה צריך לעשות את הנדרש כדי לפתור את הבעיה בדרך־הארץ (והשוה מה שכתבתי למעלה כה, כא), אחר כך צריך להתפלל, ואלו מלחמה נשארת כפתרון אחרון, שהרי אם לשימה ראשון, אין עוד כל מקום לשתי הדרכים האחרות. (פ' וישלח תשמ"ו, תשמ"ז, תש"ן, תשנ"ב, תשנ"ט)

השוה דברי רש"י למעלה (יח, כג ד"ה ויגש אברהם): לדבר קשות, ולפיוס ולתפילה. (פ' וירא תש"ס)

רש"י ד"ה ואלהי אבי יצחק. ר' למעלה (לא, מב). ואמנם מדברי רש"י כאן משמע כדברי שפתי חכמים (אות ה) שם. (פ' וישלח תשמ"ט)

"קטנתי מכל החסדים ומכל האמת". שמעתי בשם אדמו"ר מסוים שתמה על דברי הגמ' (סוטה ה ע"א) "תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית (של גאוה)" - אם אמנם גאוה מידה מגונה כל כך, לא יתכן שת"ח יהא צריך ולוא שמינית שבשמינית ממנה. ושמעתי שלפי הגר"א הכוונה לפסוקנו שהוא הפס' השמיני שבפרשה השמינית. (פ' וישלח תשמ"ט) ר' פנינים משולחן הגר"א לפר' וישלח.

ואלו בשם מהר"ץ חיות שמעתי שמידה זו (1/64) היא כדי שחלקו בגאוה של ת"ח יתבטל בששים. (פ' וישלח תש"ן)

רש"י ד"ה ומכל האמת, אמתת דבריך, ששמרת לי כל ההבטחות שהבטחתני. ע"כ. ואונקלוס תרגם: ומכל טבון די עבדת (ומכל הטובות אשר עשית), ולא כן תרגום יונתן בן עוזיאל: מכל טבוון ומן כל קושטא די עבדת (מכל הטובות ומכל האמת). (פ' וישלח תשמ"ט) ובספר יין הטוב על התרגומים העיר: תרגם כך, כי לא רצה להגיד שמגיע לו במדת האמת, רק הזכיר חסדים וטובות.

"וילן שם בלילה ההוא". לכאורה לשון מיעוט, לא פחות מאשר למעלה (כח, יא) "וישכב במקום ההוא", אך כאן אין כל הערה־דרשה. וצ"ע. (פ' וישלח תשס"ג)

רש"י ד"ה הבא בידו, ברשותו. וכן וכו'. ג' פירושים בד"ה זה ושלושתם קשים. הראשון, משום שבהקשר זה לא שייך לומר אחרת, וממילא המלה ברשותו - "מן הבא בידו" מיותרת, שהרי אין הוא יכול ליתן מנחה ממה שאין שלו. השני, הרי תוכן המנחה מפורש היטב בפסוקים הבאים ומה שייך לומר שונה מהם (ור' בעל הטורים כרש"י, אך ראה רמב"ן על אתר). והשלישי, עדין קשה לי מה שכבר שאלתי למעלה (כח, כב) - מה עשה במעשר זה, והרי אין למי ליתנו. וכלום יתן גם מעשר מחמורים ומגמלים? ופירושו של בעל "כלי יקר" יפה, אך מאולץ ביותר ורחוק מפשוטו של מקרא.

ועוד קשה לי, שהרי לכאורה מן הבא בידו רוצה לומר - מה שנזדמן לידיו, וכפי שאנו מבינים לשון זה גם היום. אך כיצד תתיישב עם זה שליחת בעלי־חיים לפי חישוב מדוקדק באשר ליחס בין זכרים לנקבות, ראה רש"י בהמשך. (פ' וישלח תש"ס)

ברור שהפירוש הראשון רוצה להדגיש, שאין המדובר ביד ממש, ואלו השני מנסה למצוא דרך לפרש יד ממש. השלישי הוא לכאורה סינתזה של שני הראשונים. (פ' וישלח תשס"ג)

ודומה שכל הדרשות באות לענות על הקושי שבמלים "מן הבא בידו" - שמהן משתמע - במקרה, וזה בוודאי אינו, וכפי שמוכיחה המתנה המחושבת היטב, ראה רש"י פס' טו (ד"ה עזים מאתיים וגו'). (פ' וישלח תשס"ו, מלון מרידיאן דוד, ים המלח)

רק עתה הגעתי למסקנה שכאשר רש"י מביא פירושים אחדים שכל אחד מהם קשה במשהו, כוונתו לרמוז לך לכלל "שבעים פנים לתורה", ואתה רשאי לברור לך בפירוש הנראה לך ביותר. בזה הוקלה לי תמיהתי על מהרש"ל שרגיל לפרט את הקושי שבכל אחד מכמה פירושים שרש"י מביא על קושי אחד. (פ' וישלח תשס"ד)

"עזים מאתים ותישים עשרים" וכו'. ראה ר"ע ספורנו שהכל היה להבטיח את פוריותו המרבית של העדר.

"ועירם" . הניקוד תמוה ביותר. וכך גם מנוקד "במנחת שי". (פ' וישלח תשנ"ז)

רש"י ד"ה ולמי אלה לפניך, ואלה שלפניך - של מי הם? למי המנחה הזאת שלוחה? ע"כ. וקשה לי, בד"ה הקודם משתדל רש"י להבהיר שהשאלה הצפויה היא על שולח המנחה, מי הוא, ולא ליהפך - אל מי היא נשלחת, וראה "דבק טוב" על אתר, וכאן מבאר רש"י גם כך וגם כך, גם שאלה באשר לזהות השולח וגם של הנמען. (פ' וישלח תשס"ב) מילות רש"י "ואלה שלפניך של מי הם" ליתא בדפו"ר.

"ואמרתם גם הנה עבדך יעקב אחרינו". וקשה, שהרי כבר אמר להם (יט) לומר לעשו "והנה גם הוא אחרינו", ומה אפוא החזרה. ור' שפתי חכמים (אות ד) שפסוקנו הוא פירושו של האמור קודם (יט).

רש"י ד"ה אכפרה פניו, ...כולן לשון קנוח והעברה הן, ולשון ארמי הוא, והרבה בתלמוד וכו'. וקשה לי למה צריך רש"י לתלות בלשון ארמי, והרי מביא פרקים מישעיהו שהוא לשון לבטל. (פ' וישלח תשמ"ז)

ובסיפא רש"י עוד מדגיש: "...וגם בלשון המקרא נקראים" וכו', ולשם מה אפוא ההערה "ולשון ארמי הוא"? (פ' וישלח תשמ"ח) ולשון רמב"ן על אתר: ולשון ארמית הוא בהרבה מקומות. כלומר שגם בגמרא שנכתבה בארמית מצאנו שתיבת 'כפור' משמעותו 'קינוח'.

והביטוי מצוי גם בעזרא (א, י; יח, כז). (פ' וישלח תשנ"ד)

"והוא לן בלילה ההוא במחנה". כאשר יצא יעקב אבינו את הארץ, הוא לן לבדו - "וילן שם" (כח, יא), ואלו עתה, עם שובו אליה, הוא לן בתוך מחנה שלם, וכדבריו "ועתה הייתי לשני מחנות" (יא). דומה ששתי לינות אלה, האחת בתחילת מסעו לפדן ארם והאחרת שבסופו, באות להמחיש את השוני בין שני המצבים.

ומעין זה גם בביטוי "כי בא השמש" (כח, יט) - בצאתו, ולעומתו "ויזרח לו השמש" (לב, לג) - בשובו. (פ' וישלח תשמ"ט, תשנ"ד, תשנ"ט - וכתבתי כך לר' יהודה קיל בשעת עריכת הפרק - תשנ"ח)

רש"י ד"ה ואת אחד עשר ילדיו. ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה, שלא יתן בה עשו עיניו. ולכך נענש יעקב שמנעה מאחיו, שמא תחזירנו למוטב, ונפלה ביד שכם. והוא ע"פ בראשית רבה (עו, ט) וראה שם גם פ, ג. ובדומה לכך בסנהדרין (צט ע"ב): "ותמנע היתה פילגש (לו, יב) - ...באתה (תמנע) אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קיבלוה. הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה, מוטב תהא שפחה לאומה זו וכו'. נפיק מיניה עמלק דצערינהו לישראל. מאי טעמא? דלא אבעי להו לרחקה". לעומת זאת נאמר לגבי "ועיני לאה רכות" (כט, יז) בין היתר - "אמר רב, לעולם רכות ממש, ולא גנאי הוא לה אלא שבח הוא לה שהיתה שומעת על פרשת דרכים שני בני אדם שהיו אומרים, שני בנים לרבקה, שתי בנות יש לו ללבן, גדולה לגדול, קטנה לקטן... והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה" (בבא בתרא קכג ע"א). ואיני יודע אם יש כאן משום שתי שיטות המנוגדות באורח קוטבי וכמו בנדון זה גם בימינו, או שמא יש להבחין בין חשיבה ציבורית, ואת"ל - לאומית, ולבין חשיבה פרטית - לאה רשאית היתה לחשוב על טובת עצמה, מה שאינם כן אבות האומה, כי הם היו צריכים לחשוב חשיבה לאומית. (פ' וישלח תשל"ג)

ולענין "ודינה היכן היתה" ראה דבריו של הרב נתן צבי פינקל זצ"ל, הסבא מסלובודקא, כמובא אצל ר' אברהם רון שי' "על חופש וסמכות" בתוך: עיונים במחשבת החינוך הדתי, ירושלים תשל"ח, עמ' 37. שואל הסבא מסלובודקה איזו טענה יש נגד יעקב, הרי יש דין מפורש שכל המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה לפני הארי (פסחים מט ע"ב), ומה רוצים מיעקב? אלא הטענה כלפי יעקב היא שהוא לא נאנח בשעה שהיה נאלץ לעשות זאת. הוא היה צריך לסגור את התיבה במנעול, אבל זה היה צריך להיות מלווה בצער. צריך היה לומר: "באמת, צר לי שאני לא יכול לתת את דינה לו לאשה, אולי היתה מחזירה אותו בתשובה". ועל־פי דרכו המזהה את יעקב אבינו ע"ה שוקל בדעתו, מה עדיף, ביארתי בהמשך לדברי בעל "העמק דבר" את הכתוב לעיל (ל, טז) "אלי תבא", כלו' לאה שקלה, מה עדיף - לבייש את אחותה או לדבר בשפה שאינה מכבדת אותה, והעדיפה האחרון על הראשון. (פ' ויצא תשנ"ב)

וראה מה שכתבתי להלן (לה, א). (פ' וישלח תשס"ב)

וראה דברי רש"י (בראשית רבה עח, י) להלן (לג, ז ד"ה נגש יוסף ורחל). (פ' וישלח תשס"ד)

ומ"מ קשה למה רש"י שינה כל כך מלשון בראשית רבה. (פ' וישלח תשס"ה) והוא על־פי תנחומא ישן (יט).

"ויעבר את מעבר יבק". והנה על דרך הפשט יש להניח שהיבק היה לפניו, בינו ובין עשו, שהרי קודם לא עבר אותו, ואם כן הוא, מה טעם העביר את בני ביתו את הנחל והסיר בזה מכשול שבינם ולבין עשו? (פ' וישלח תשנ"ד)

ויתרה מזה קשה, מה ראה לשים את בני ביתו בחזית הפגישה, לפני שידע כוונות עשו, ולשם מה העבירם אפוא קודם. ועוד: מה טעם הצגתו את בני ביתו בסדר המתואר שהרי - אם למלחמה, עדיין קטנים הם והראשונים אינם מכשול גדול לפני האחרונים. (פ' וישלח תשל"ז) ור' העמק דבר על אתר.

רש"י ד"ה ויותר יעקב. שכח פכים קטנים וכו'. והוא ע"פ חולין צא ע"א. ומן האמור להלן (מה, כ) "ועינכם אל תחס אל כליכם" אכן ניכר שמקובל היה במשפחה לחוס על כלים. (פ' וישלח תשמ"ב) ור' שם בגמרא: מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטים ידיהם בגזל. ור' מאירי שם שמתוך שאין פושטים ידיהם בגזל ואין דרכם לבקש טרפם בדברים שאינם מהוגנים, ראוי להם לצמצם בממונם, ולהיות שלהם חביב בעיניהם.

"ויאבק איש עמו". לפי המדרש (בראשית רבה עז, ג) הוא שרו של עשו. לעומת זו אומר רש"י להלן (לז, טו ד"ה וימצאהו איש) כי איש - זה גבריאל. אלא שמי שנטפל עם הלך בודד ונאבק עמו עד עלות השחר ומסתלק לומר שירה - הוא שר עשו, ואלו זה האיש שמציע את עזרתו להלך בודד - הוא המלאך גבריאל. מפי ר' יהודה גרינשפן שי'. (פ' וישלח תשס"ב)

"וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו". כאלו נאבקו עד כה על־פי כללים ספורטיביים נתונים, ורק משראה המלאך, "כי לא יכול לו", רק אז עשה דבר שאסור לעשותו על־פי כללים אלה. וזה תמוה. ומכל מקום קשה, למה לא עשה כן מיד? וקשה לקבל דברי בעל הטורים על אתר, ובדברי ר"ע ספורנו יש תשובת מה, אבל ודאי שאין הם פשוטו של מקרא. ור' תרגום יונתן בן עוזיאל "שאין לו רשות", וכן ברמב"ן, אך גם לפי זה קשה, ומי הירשה לעשות כן, כלו' לגעת בכף ירכו, עכשיו יותר מאשר בתחילת המאבק. (פ' וישלח תשמ"ח) ור' חזקוני שלא היה לו רשות להזיקו, אלא שלחו ה' לחזק לבבו ולברכו. ומכל־מקום הזיקו מעט, להודיעו שהוא מלאך ה'.

"ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל". למעלה (פס' כה ד"ה ויותר יעקב) אומר רש"י כי יעקב שכח פכים קטנים וחזר עליהם. ושמעתי מן השכן החדש הרב דוד סמסון שי' בשם קרוב מקרבנות השואה, שההפרש בין הגי' של ישראל (541) ויעקב (182) הוא "פכים קטנים" (359), לאמור בשביל הפרש זה חזר להיות ישראל. (פ' וישלח תשס"ב)

והנה שאלתי עצמי עתה לראשונה, איזו ברכה היא זו, להיקרא מכאן ואילך בשם ישראל. ולפי שעה לא מצאתי תשובה. (פ' וישלח תשנ"ד) ובחולין צב ע"א איתא: כי שרית עם א־להים - יעקב נעשה שר למלאך, ורמז לו שעתידים שני שרים לצאת ממנו, ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ־ישראל וכו'. ור' העמק דבר ורש"ר הירש על אתר.

רש"י ד"ה למה זה תשאל, אין לנו שם קבוע. משתנין שמותינו וכו'. והנה למעלה משתדל רש"י לזהות מלאכים בשמות - רפאל (יח, ב), ודומה שאין זה המקרה היחיד. למה אפוא יביא כאן מדרש (בראשית רבה עח, ד) הסותר את דבריו שם? ור' בסוף ס' דניאל, שם מוזכר המלאך מיכאל פעמים אחדות. (פ' וישלח תש"ן)

ובק"ש שעל המטה אנו מזכירים מיכאל, גבריאל, אוריאל ורפאל - שמות של קבע. וקשה לומר שיש סוגים שונים של מלאכים לענין זה. (פ' וישלח תש"ס) ור' תנחומא ישן (אות ז) שמלאך זה היה מיכאל. ור' תפארת ישראל שאפילו אותם שיש להם שמות קבועים משתנים שמותם כשמשתלחים לדבר מסוים. ור' במדבר רבה (י, ה).

"ויקרא יעקב שם המקום פניאל". זה המקום השלישי בעבר הירדן שממזרח לירדן, שיעקב קוראו בשם: גלעד (לא, מז-מח), מחנים (לב, ג) ופניאל (כאן). ולא ידעתי, מה טעם לקרוא שם למקום שאין בו שום דבר מיוחד, כי לשם מה ניתן והרי לכאורה אין זה יישוב. וצ"ע ובדיקה כל קריאות השם למקומות סתמיים, כלו' לא יישובים ולא בארות. (פ' וישלח תשנ"ג)

ולמה נקרא המקום כבר בפס' הבא בשם שונה - פנואל? (פ' וישלח תשנ"ז) ור' רד"ק שאותיות אהו"י מתחלפות.

כי ראיתי וגו'. מקרא קצר הוא זה, שהרי היה צריך לומר: "כי אמר" או כיו"ב, כי הרישא בלשון נסתר והסיפא בל' מדבר, ותמוה שאין רש"י מעיר, והרי הוא עושה כן לעתים קרובות. (פ' וישלח תשמ"ח)

"ויזרח לו השמש". בשובו ארצה. ואילו ביציאתו (כח, יא) "כי בא השמש", ושם מעיר רש"י "ששקעה לו חמה פתאום", ואלו כאן מעיר "...ואותן שעות שמיהרה לשקוע בשבילו כשיצא מבאר־שבע, מיהרה לזרוח בשבילו". ודומה שמעבר לזה יש כאן משום סמליות לחשיבות הימצאותו (הימצאותנו) בא"י - שקיעת השמש ביציאה ממנה וזריחתה בשובנו אליה. (פ' וישלח תשמ"ט)

וכל זה בשל תיבת "לו", שאותה רש"י מפרש יפה בדיבור הבא, ואמנם המדרש קשה - למה תשנה השמש מהלכה בגין יחיד, גם כאן וגם למעלה? ואם אמנם כן, מה העניין הרב בעמידת השמש אצל יהושע, למען עם שלם? (פ' וישלח תשנ"ח) ור' דבק טוב שבשביל שעה או שתים של צליעה לא היה הקב"ה משדד מערכות השמש, לכן אותן שעות שחשכו אז שלא בעונתן, חזרו עתה והאירו.

רש"י ד"ה גיד הנשה, ...וכן "נשתה גבורתם" (ירמיה נא, ל) וכן "כי נשני אלהים את כל עמלי"(לקמן מא, נא). ע"כ. האם יש סדר ושיטה בהמצאת ראיות מפסוקי המקרא אצל רש"י? כאן בולט שמקדים את המאוחר לקרוב למדי. (פ' וישלח תשמ"ח)

אמנם הכינותי רשימה של כמה מקומות כאלה, ודומה שאין כאן כל שיטה, אלא ציטוטים ספוראדיים (בלתי־סדירים). (פ' וישלח תשמ"ט)

"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" וגו'. ואף פעם לא הבינותי מה לכף ירך יעקב אבינו ולגיד הנשה בבהמה, להבדיל אלף אלפי הבדלות, וכיצד נזכרים על־ידי אי־אכילת גיד הנשה של בהמה במאבקו של אבינו עם שרו של עשיו. (פ' וישלח תשס"א)

ועתה ראיתי את דברי חזקוני על אתר המביא כמה טעמים, והראשון שבהם פשוט נפלא בפשטותו: נאסרו בני ישראל באכילת גיד הנשה כעונש על־כך שהניחו את יעקב אביהם לבדו ולא ליווהו בשובו לחזר אחר פכים קטנים, והוזק על ידם. מכאן ואילך יהיה להם לזכר ויהיו זריזים במצות לויה. (פ' וישלח תשס"ב) ובספר החינוך (מצוה ג) כתב: "משרשי מצוה זו, כדי שתהיה רמז לישראל, שאף־על־פי שיסבלו צרות רבות בגלות מיד העמים ומיד בני עשו, יהיו בטוחים של יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם, ויבא להם גואל ויגאלם מיד צר... ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו... רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וצערו בנגיעת הירך. וכן זרע עשו ציער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם תשועה מהם...".