ברכת אשר על התורה, בראשית ג

רש"י ד"ה והנחש וכו'. ראה רש"י להלן (כ ד"ה ויקרא האדם). (פ' בראשית תשמ"ז)

ור' שפתי חכמים (אות ק), ועדיין קשה. ועיין "מורה נבוכים" ח"ב, ל. (פ' בראשית תשמ"ט)

רש"י ד"ה והנחש היה ערום. מה עניין זה לכאן? היה לו וכו' . קשה לי, כלום ההנחה היא שהלבוש היה צריך להיעשות להם מיד עם בריאתם? והרי לא ידעו וכו'! (פ' בראשית תש"ס)

רש"י ד"ה ולא תגעו בו, הוסיפה על הצווי, לפיכך באה לידי גרעון וכו'. והרי זה כלל שבימינו נוטים להתעלם ממנו יותר ויותר. והקושי הוא למצוא את הדרך הממוצעת, שהיא כחוט השערה. (פ' בראשית תש"ן)

רש"י ד"ה לא מות תמותון. דחפה עד שנגעה בו וכו'. ומה זה יכול להוכיח לה לחוה, והרי היא ידעה שלא נאסרה הנגיעה? ור' שפתי חכמים (אות ג) שנדרש לזה ושואל מספר שאלות נוספות. (פ' בראשית תשמ"ד)

ועתה ראיתי במתנות כהונה (בראשית רבה יט, ג) שכבר תירצו קושיא זו באבות דרבי נתן (א, ה): ...באותה שעה היה נחש הרשע נוטל עצה בלבו, ואמר: הואיל ואיני יכול להכשיל את האדם, אלך ואכשיל את חוה. הלך וישב אצלה והרבה שיחה עמה. אמר לה: אם לנגיעה את אומרת צוה עלינו הקב"ה - הריני נוגע בו ואיני מת, אף את, אם תגעי בו אי את מתה... . (פ' נח תש"ן)

רש"י ד"ה כי יודע, כל אומן שונא את בני אומנותו וכו'. ראה שפתי חכמים (אות ד). ומכל מקום צריך לומר ששנאה זו אינה מוסבת על דבר שיש כי אם על שלא יהיה, האומן מבקש להישאר בלא מתחרה. (פ' בראשית תשס"א)

רש"י ד"ה ותרא האשה. ד"ה כי טוב העץ וכו'. ולא ידעתי, מה ראתה כדי להאמין לדברי הנחש. ודברי בעל שפתי חכמים (אות ה) אינם מוסיפים דבר. (פ' בראשית תשנ"ו) ור' מש"כ למעלה (ד).

ד"ה וכי תאוה הוא לעינים, כמו שאמר לה, ונפקחו עיניכם. ע"כ. והרי פיקוח עינים זה צריך להיות תוצאה של האכילה, וכאן אנו עדין לפניה, וכבר ראתה? (פ' בראשית תשנ"ט)

רש"י ד"ה ותתן גם לאישה, שלא תמות היא, ויחיה הוא וישא אחרת (פרקי דרבי אליעזר יג). וקשה לי, והרי אחרת עדיין לא היתה קיימת, וממילא לא יכלה להיות קיימת פסיכולוגיה זו שלה שלשני לא יהיה. (פ' בראשית תשמ"ט, תשנ"ב) ור' נחלת יעקב שביאר כי חששה שישא את תאומת קין, שנולדה קודם החטא כפי שמבאר רש"י להלן (ד, א).

ולא ברור מכאן, אם שכנעה אותו לאכול, או העלימה ממנו שזהו הפרי האסור, ואולי גילתה לו רק אחר שאכל, כלו' השאלה אם אדם אכל בשוגג או במזיד. (פ' בראשית תשס"ד)

רש"י ד"ה גם, לרבות בהמה וחיה. ע"כ. וראה שפתי חכמים (אות ח). ואעפ"כ לא ידעתי, מה טעם לריבוי זה, כי מה לאלה ולדעת, ולמה רק תזיק להם האכילה מפרי עץ הדעת, כשאינה יכולה להועיל. ומכל מקום, תוצאת האכילה היא לפי זה שגם הם מתים, ור' בראשית רבה (יט, ה). (פ' בראשית תש"ן, תשנ"ח, תשנ"ט)

רש"י ד"ה ותפקחנה עיני שניהם. סוף המקרא מוכיח. ע"כ. ודאי אין הכוונה לסוף המקרא, אלא להמשכו - "וידעו כי עירומים הם". (פ' בראשית תשס"ב)

רש"י ד"ה עלה תאנה, הוא העץ שאכלו ממנו וכו'. ולכאורה אפשר לומר בפשטות - מפני שעלה זה גדול. (פ' בראשית תשס"א) ור' מנחת יהודה שמבאר כי מסקנת רש"י נובעת מכך שהכתוב ראה צורך לציין באיזה עלה נתכסו. על כרחך בא הכתוב ללמדנו שמעץ זה אכלו.

רש"י ד"ה לרוח היום, ...והם סרחו בעשירית. ע"כ. והוא ע"פ סנהדרין לח ע"ב, ולא ידעתי, מה ענין יש לדחוס את המאורעות הללו של בריאת אדם וחוה וחטאם וגירושם לתוך י"ב שעות. (פ' בראשית תשנ"ח - ערב הנסיעה לרומניה)

ואולי מותר לאמר שלא בשעות כי אם בשלבים מדובר כאן, וזה יתן מענה גם להערה שלמעלה בקשר לכתוב "לעבדה ולשמרה" (ב, ה). (יום ה' דחוהמ"ס תש"ס במלון הולידיי אין, חיפה) מ"מ קשה לומר זאת כיון שבגמרא הנזכרת מוכיח רבי יוחנן בר חנינא מסדר מאורעות זה כי היום מורכב משתים עשרה שעות.

רש"י ד"ה אשר נתתה עמדי, כאן כפר בטובה. ע"כ. מסתבר שכפיית הטובה היא בייתור אשר נתתה עמדי, שהרי היה די לו לומר "האשה היא נתנה לי" וכו'. (פר' בראשית תשנ"ז)

ומכל מקום - ההנחה היא ש"מצא אשה מצא טוב" (משלי יח, כב), שאם לאו, אין כאן כפיות טובה. (פ' בראשית תשס"א)

"האשה אשר נתתה עמדי... הנחש השיאני...". זכורני כד הוינא טליא שמו"ר ר' יונה מרצבך זצ"ל דרש מכאן על נטית האדם לגלגל מעשיו הרעים על זולתו. ואכן דומה שבענין זה לא השתנה דבר מאז ראשיתו של עולם זה ועד ימינו אלה. (פ' בראשית תשמ"ט)

מפתיע האימון המוחלט בעד אחד השורר כאן - מצדו ית'. וכמובן אין ללמוד מזה. (פ' בראשית תשנ"ח, ערב הנסיעה לרומניה)

רש"י ד"ה כי עשית זאת, מכאן שאין מהפכין בזכותו של מסית וכו' (סנהדרין כט ע"א). וברור שכוונת הדברים ליישב את השאלה, מדוע אין הקב"ה שואל את הנחש, כשם ששאל את האדם ואת חוה, אף כי נגדו היתה רק עדות אחת, זו של חוה. הרי לך ביטוי לרוע הרב שמייחסת התורה למסית. (פ' בראשית תש"ן)

ובאשר לשאלה שהטענה־התשובה: דברי הרב ודברי התלמיד וכו' נכונה בפי כל מסית, ראה תוספות סנהדרין כט ע"א ד"ה דברי, שהמסית הוזהר שלא להסית, ולא כן הנחש. (פ' בראשית תשס"ג)

רש"י ד"ה מכל הבהמה ומכל חית השדה, אם מבהמה נתקלל, מחיה לא כל שכן וכו' (בכורות ח ע"א). והכוונה לומר, מכיוון שעיבורה, של חיה הוא פחות מזה של בהמה, הרי שאם נתקלל הנחש מן הבהמה שעיבורה ממושך, ודאי שנתקלל יותר מן החיה שעיבורה קצר. אך לא ברור לי מנין לו לר' יהושע בן חנניא שם שהקללה מוסבת על אורך העיבור. (פ' בראשית תשס"א)

רש"י ד"ה ישופך, ...ותרגומו ושפית יתיה. ע"כ. כלו' אתה... אותו (את הנחש) - ואולם בגירסה שלפנינו "הוא יהי דכיר לך מה דעבדת ליה", וזה מעודן יותר, אך לפי זה מוסבת תיבת "הוא" על "זרעה". אך ראה את הרחבת הדברים בתרגום יונתן בן עוזיאל, ויותר מזה בתרגום ירושלמי, וזו לשונו: ויהי כד יהוין בניא דאיתתא לעין באורייתא ועבדין פקודיא והוין מתכוונין ומחיין יתך לרישך וקטלין יתך, וכד ישבקון בניא דאיתתא מצותא דאורייתא ולא יעבדון פקודיא, תהוי מתכוין ונכית יתהון בעקבהון וממרע יתהון. ברם יהוי אסו לבנהא דאיתתא, ולך - חיויא, לא יהוי אסו. ברם עתידין הינון אילין לאילין למעבד שפוייתא בעיקבא בסוף עקב יומיא ביומוי דמלכא משיחא (והיה כאשר בני האשה יהיו עמלים בתורה ועושים מצוותיה יכוונו ויכו אותך בקדקדך והורגים אותך, וכאשר יעזבו בני האשה את מצוות התורה ולא יקיימו מצוותיה, תכוון אתה ותהיה נושך אותם בעקביהם ומחלה אותם. אכן לבניה של האשה תהיה רפואה, ולך - נחש, לא תהיה רפואה. אכן עתידים הם אלו עם אלו לעשות פיוס בסוף אחרית הימים בימי מלך המשיח). (פ' בראשית תשמ"ט)

רש"י ד"ה עצבונך, זה צער גידול בנים. ד"ה והרונך, זה צער העבור. ע"כ. והם דברי ר' יצחק בר אבדימי (ערובין ק ע"ב). וקשה לי עליהם ועל רש"י: (א) והרי צער לידה קודם לצער גידול בנים, ולמה אפוא יהפוך הכתוב את סדר הדברים? (ב) וכלום צער גידול בנים הוא שמור לאשה־לאם בלבד? וראיתי את דברי בעל שפתי חכמים (אות ב - במהד' המאור) בשם "דברי דוד", אך לא הבינותים. (פ' בראשית תשנ"ד) ור' מהרש"ל שביאר כי פתח הכתוב בצער גידול בנים כיון שחוה ילדה כבר בנים קודם החטא כפי שמביא רש"י להלן (ד, א). ור' לבוש שכתב כי האשה מצטערת ומשתדלת עבור הולד בטיפול ויניקה יותר מהאיש.

רש"י ד"ה ארורה האדמה בעבורך, תעלה לך דברים ארורים, כגון זבובים ופרעושים ונמלים. ע"כ. וקצת תמוה, שהרי אלה כבר נבראו במעשה בראשית, ומה צריכה האדמה להעלותם עכשיו? (פ' בראשית תשנ"ו) ור' יפה תואר שביאר כי אף שנבראו במעשה בראשית, נתקללה הארץ שתתעפש ותולידם בריבוי.

"בעצבון תאכלנה". ראה ראב"ע שקיצר הכתוב, לא אדמה יאכל אלא את תבואתה. (פ' בראשית תשס"ב)

רש"י ד"ה ואכלת את עשב השדה, ...כשתזרענה קטניות או ירקות גנה, היא תצמיח לך קוצים ודרדרים ושאר עשבי השדה, ועל כרחך תאכלם. ע"כ. והנה התגברה האנושות גם על קללה זו, ואין עוד תערובת זרה בזרעים. (פ' בראשית תשנ"ו)

"ויקרא האדם שם אשתו חוה". קצת קשה, מה היה צריך ליתן לה שם זה, והרי כבר קרא לה בשם "אשה", ראה למעלה (ב, כג). ואולי ניתן לומר ששַם נתן שם למין כולו, ועתה נתן שם לאשתו שלו דווקא. (פ' בראשית תשנ"ד)

ועל השאלה, מה עניין קריאת שם לה עתה, עונה רש"י (ד"ה ויקרא האדם) - חזר הכתוב לענינו הראשון, ויקרא האדם שמות וכו'. (פ' נח תש"ס, מלון קראון פלז'ה, ים המלח)

רש"י ד"ה היה כאחד ממנו, הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים וכו'. ותמיהני, מהי יחידותו, והרי עשה לו עזר כנגדו, ואף היא אדם היתה. (פ' בראשית תשמ"ט)

ויתרה מזו. למעלה (ב, יח ד"ה לא טוב היות וגו') מפרש רש"י: "שלא יאמרו, שתי רשויות הן, הקב"ה יחיד בעליונים... וזה בתחתונים וכו'", כלו' יצירת האשה היתה כדי להפסיק מצב זה של יחידות האדם, ואלו כאן עדיין נחשב ליחיד בתחתונים. (פ' בראשית תשנ"א)

"הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע". כך כתב רמב"ם בהל' תשובה (ה, א): רשות כל אדם נתונה לו, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו. הוא שכתוב בתורה "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע", כלומר הן מין זה שלאדם היה אחד בעולם ואין לו מין שני דומה לו בזה הענין שיהא הוא מעצמו בדעתו ובמחשבתו יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין לו מי שיעכב על ידו מלעשות הטוב או הרע, וכיון שכן הוא פן ישלח ידו וכו'. (יש לציין כי הבנת הרמב"ם אינה כפי בעל הטעמים וכבר קדמו אונקלוס בתרגומו. מהרב איתן שנדורפי שי')

"וחי לעלם". וקשה, והרי מיתה כבר נגזרה עם אכילתו מעץ הדעת - השוה למעלה (ב, יז). (פ' בראשית תש"ד)

ועוד קשה, במה תוקן הדבר על־ידי שליחתו מגן עדן? כלום רק בגן עדן היה אפשר לחיות לעולם? ועוד: אם אמנם אכילה מעץ החיים חזקה מעונשה של האכילה מעץ הדעת, מה בכך, והרי לכאורה היו חיי הנצח הכוונה הראשונית? וצע"ג בכל אלה. (פ' בראשית תש"ן) השיב הרב איתן שנדורפי שי': לענ"ד לא קשיא מידי - אכילה מעץ החיים היתה גורמת שיחיה, וכיון שחטא - לא רצה ה' שיחיה, וכיון שכך גורש מגן עדן בו גדל עץ החיים כדי שלא יקח ממנו. ועיין בדברי רמב"ן על אתר.

"וישלחהו ה' אלהים מגן עדן". ומדוע לא המיתו, כפי שהזהירו (ב, יז) "כי ביום אכלך ממנו מות תמות"? (פ' בראשית תשס"ב) ור' דברי רמב"ן למעלה (ב, יז) שכתב: ביום אכלך ממנו מות תמות - בעת שתאכל ממנה תהיה בן מות. וכמוהו "ביום צאתך והלכת אנה ואנה ידוע תדע כי מות תמות" (מלכים א' ב, מב), שאין הכוונה שימות מיד בו ביום... אבל הכוונה כי בעת שיצא (שמעי מירושלם) יהיה חייב מיתה למלך, והוא ימית אותו כאשר ירצה (הראני הרב איתן שנדורפי שי').

רש"י ד"ה את הכרובים, מלאכי חבלה. ע"כ. ולא ידעתי, מה מקורו ולמה מפרש כך, והרי במשכן (ובבית העולמים) הכרובים שעל הארון בוודאי אינם מלאכי חבלה, ואכן רש"י מפרש שם (שמות כה, יח ד"ה כרבים) "דמות פרצוף תינוק להם". (פ' בראשית תשנ"ד)

ונראה שרש"י מפרש על־פי ההקשר. (פ' בראשית תשס"ד) ובע' 84 בחומש "תורת חיים" כתוב: בשמות רבה (ט, יא) מביא ראיה ש"בלהטיהם (שמות ז, יא) אלו מעשה כשפים, וכן הוא אומר את להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, לפי שמעשה כשפים על־ידי מלאכי חבלה נעשים" - ונראה שממדרש זה שאב רש"י את פירושו שהכרובים הנאמרים כאן הם מלאכי חבלה.

רש"י ד"ה החרב המתהפכת, ולה להט, לאיים עליו מליכנס עוד לגן. תרגום להט - שנן וכו'. ובס' שמות (ז, יא ד"ה בלהטיהם) רש"י מבאר בדרך אחרת, ור' משכ"ש וצ"ע. ועכ"פ כלום יש חרב בלא להט? והרי לא תהיה חרב. (פ' בראשית תשנ"ה, תשנ"ז, תשנ"ט)