ברכת אשר על התורה, בראשית כו

"ויהי רעב בארץ". לא ברור לי, אימתי היה רעב זה, אם לפני לידת יעקב ועשיו, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ואם לאחריה, אלא אז הרי היתה נוכחותם של שני הבנים מוכיחה כי רבקה אלמנה או גרושה, ולא תחת חסות האח, שכן בוודאי לא הניחו את שני הבנים לבדם בבאר־שבע בעת הרעב. ולפי שעה לא ראיתי, מי מעיר על כך. (פ' תולדות תשנ"ז)

ובוודאי גם לא חיפשו למלך אלמנה או גרושה, אם לשני בנים, אחד צייד ואחד יושב ישיבה. (פ' תולדות תשנ"ח) ור' רמב"ן להלן (פס' ז) שעל הבנים לא שאלו את יצחק, כי יאמר בני אשה אחרת הם לי.

רש"י ד"ה אל תרד מצרימה, שהיה דעתו לרדת למצרים, כמו שירד אביו בימי הרעב וכו'. וכך במפורש בתרגום יונתן בן עוזיאל - והוה בלבבה דיצחק למיחות למצרים. ודעתו זו של יצחק משתמעת מציוויו של ה' אליו שלא לרדת שמה. וראה רשב"ם (לפס' א) שמסיק על כך מן הגיאוגרפיה - פלשת היא בדרך מא"י למצרים, והוכחתו משמות (יג, יז). (פ' תולדות תש"ן)

ובאשר לשיוכה של פלשת לא"י, הרי נושא זה עולה בפרשה פעמים מספר. מן הציווי "אל תרד... גור בארץ הזאת" וגו' ברור שהיא שייכת לא"י. וכן משמע מדברי יצחק להלן (כב) "ופרינו בארץ", אבל ראה דברי רש"י להלן (יב ד"ה בארץ ההוא). (פ' תולדות תשנ"א) ור' רא"ם שם שאמנם פלשת־גרר אינה חשובה ומובחרת כעיקר ארץ־ישראל, מ"מ נמצאת בתוך גבולות הארץ. ור' גור אריה ש"ארץ זבת חלב ודבש" נאמר רק על מקום הכנעני והחתי והאמורי והפרזי והחוי והיבוסי (שמות ג, ח) וגרר היתה מחוץ לגבולותיהם, אך עכ"ז קדושה היא בקדושת א"י ולכן יכול היה יצחק לשבת בה. ור' רש"י לדברים (ב, כג). נראה שהמקור לכך הוא העובדה שלא נזכרה ארץ פלשתים בהבטחת הארץ. הוזכרו רק שבעה גויים (דברים ז, א) או עשרה גויים (למעלה טו, יט-כ). ור' רמב"ן (כג, יט). ור' להלן (פס' יב).

רש"י ד"ה וישמר משמרתי... ד"ה מצותי... ד"ה חקותי... ד"ה ותורתי... . לפי פירושו לדיבורים השונים הסדר מאד לא הגיוני - תחילה גזרות להרחקה וכך הלאה. וצ"ע. (פ' תולדות תשנ"ד) ור' משכיל לדוד שהקדים רש"י גזירות חכמים על עריות ושבת למצוות התורה כיון שהם חביבים יותר כאמור במסכת עבודה זרה לה ע"א.

רש"י ד"ה ותורתי, להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני. ע"כ. ולא ידעתי, מה שייך כאן הלכה למשה מסיני שניתנה לו למשה רבנו ע"ה. ובאשר לדברי שפתי חכמים (אות ע): וא"ת כיון שקיימו כל התורה למה נשא יעקב שתי אחיות, ושמעון - דינה אחותו, ועמרם - יוכבד אחות אביו. וי"ל דלא קיבלו עליהם לקיימם אלא בא"י והם היו בחו"ל. רמב"ן. (א) רמב"ן אינו שואל אלא על יעקב שנשא אחיות ועל עמרם ויוכבד דודתו, אבל אינו שואל על שמעון ודינה. (ב) בוודאי לא שייכת תשובתו של רמב"ן ששמירתו של יעקב (בית אברהם) את התורה היתה בארץ בלבד לעניין שמעון ודינה (אשר, אגב, אינו כתוב מפורש). אבל אפשר לשאול על רמב"ן, כיצד הוא מפרש עניין זה שבוודאי התרחש בארץ. (פ' תולדות תשס"ה, מלון קראון פלז'ה, אילת) ר' עוד דברי הגאון ר' אשר זליג וייס שליט"א בספרו מנחת אשר לספר בראשית עמ' רעא "בענין יעקב נשא שתי אחיות וקיום המצוות על־ידי האבות".

"ויאמר (יצחק) אחתי הוא (רבקה), כי ירא לאמר אשתי פן יהרגני" וגו'. המעבר מלשון מדבר לנסתר ושוב למדבר תמוה, ולא ראיתי לו הסבר. (פ' תולדות תשמ"ט)

אברהם אמר אחותי היא על שרה שהיתה אחיניתו ואלו יצחק אמר כך על רבקה שהיתה בת דודו (בתואל בן נחור אחי אברהם). (פ' תולדות תשנ"א)

וקצת דרוש הסבר, כיצד עשה יצחק כן בלא לומר דבר לרבקה, כפי שעשה אברהם אבינו ע"ה (לא תמיד). (פ' תולדות תשס"ה, מלון קראון פלז'ה, אילת) ור' העמק דבר על אתר.

יש מקום להניח שדור האבות ידעו אירועי קודמיהם, ואם כן קשה, כיצד זה חוזר יצחק על מעשה אביו אע"פ שזה התקבל קצת קשה הן אצל אבימלך הן אצל פרעה. (פ' תולדות תשס"ה) ור' אברבנאל על אתר.

"וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון". מתרגם אונקלוס "מן חרכא", ונראה שזהו תרגום "חלון" שבבניין קבע, קשוח, שהרי את ה"צהר" שבתיבה (ו, טז) הוא מתרגם "נהור", כלו' מקור אור כלשהו, בלא להיכנס למחלוקת לטיבו של המקום אם חלון ואם אבן טובה, ואלו את "חלון התבה" (ח, ו) הוא מתרגם "כות תיבותא", שהרי זה לא יכול להיות אבן טובה, ובהכרח הוא פתח כלשהו. אך לא מצאתי מלת "כות" במילון יסטרוב. (פ' תולדות תשנ"ד)

ואצל עזרא ציון מלמד ז"ל - חלון. (פ' תולדות תשנ"ה)

רש"י ד"ה וישקף אבימלך, שראהו וכו'. קצת תמוה שאין רש"י מזכיר גם כאן "כל השקפה (שבמקרא) לרעה, חוץ מהשקיפה ממעון קדשך" וכו', כמו שכתב למעלה (יח, טז' ד"ה וישקיפו), וראה מה שכתבתי שם. (פ' תולדות תשמ"ח)

וראה דברי שפתי חכמים (אות ק) כאן וישקף - השגחה והבנה. (פ' תולדות תש"ס)

עכ"פ מאד קשה לתאר שיצחק ורבקה נהגו בחוסר צניעות. לכאורה הרבה יותר פשוט לומר שראם נוהגים כמנהג בעל ואשתו. (פ' תולדות תשס"ו) וכן בחזקוני.

"פן אמות עליה". יש לשאול, והרי ג"ע הוא מן הדברים שביהרג ואל יעבור. ואולי צריך לומר שיצחק סבר, שאין זה ג"ע מצדו, ועל כן היה נכון להציל חייו בדרך זו. ועכ"פ צ"ע. (פ' תולדות תשמ"ח) ועוד: גם אם היה נהרג לא היה מונע לקיחתה.

רש"י ד"ה אחד העם, המיוחד בעם וכו'. והוא כתרגום אונקלוס, ובלא להזכירו, וזה שכיח למדי. (פ' תולדות תשנ"ט)

רש"י ד"ה והבאת עלינו אשם, אם שכב כבר, הבאת אשם עלינו. ע"כ. מעניינת רגישותו היתרה של אבימלך לאיסור אשת איש, בעוד שלשפיכות דמים לשם זה לא היתה - לפחות לדעת יצחק - כלל. ומכל מקום קשה, למה אין רש"י מבין לשון הכתוב Conjuctive, כלו' לשון אלו - אלו היה שוכב, כי אז הבאת אשם. (פ' תולדות תשמ"ט)

רש"י ד"ה בארץ ההוא, אע"פ שאינה חשובה כא"י עצמה, כארץ שבעת הגוים. ע"כ . קצת קשה לי, הרי מן הכתוב למעלה (ב-ג) "שכן בארץ אשר אמר אליך. גור בארץ הזאת" - והוא מיתרגם למעשה בפס' ו - "וישב יצחק בגרר" - משמע שגרר, ארץ פלשתים, בגבולות א"י היא. וראה גם רש"י למעלה (ב ד"ה אל תרד מצרימה) "...ואין חוצה לארץ כדאי לך". (פ' תולדות תשמ"ח)

והנה לא מצאתי בבראשית רבה כמסומן ברש"י, אבל נאמר שם (סד, ג) במפורש שהיא א"י - שכון בארץ - עשה שכונה בא"י וכו', וראה מה שהוספתי למעלה (ב). (פ' תולדות תש"ן)

והרבה דברים ראיתי באשר למעמד ארץ פלשת מבחינת שייכותה לא"י, וקשה לרכז הכל ולהביאו בפונדק אחד. ואי"ה עוד יבוא היום. (פ' בלק תשנ"ו)

ור' מה שכתבתי למעלה (כד, ו) ורשב"ם למעלה (כב, א). (פ' תולדות תשנ"ח) ור' התורה והארץ ח"ז עמ' 20 מאמרו של הרב יהודה הלוי עמיחי "באכה גררה עד עזה - מגרר לגוש קטיף" ובעמ' 268 מאמרו של הרב יצחק אמיתי "חבל עזה - אתגר מימי בראשית".

רש"י ד"ה מאה שערים, שאמדוה כמה ראויה לעשות, ועשתה וכו'. אלו ידעתי שהיחס בין כמות הזרעים ליבול הוא קטן בהרבה מן אחד למאה, הייתי מפרש בפשטות - ע"פ פשוטו של מקרא - הרבה מאד, וכדאי לברר. (פ' תולדות תשמ"ח)

ואמר לי ר' מאיר שורץ שי' שהיה איש פלחה בקיבוץ חפץ חיים, שאכן זה הרבה מאד, וכי אפילו היום מגיעים ליחס כזה רק במקרים הטובים ביותר. (פ' תולדות תש"ן)

שם. ...ורבותינו אמרו, אומד זה למעשרות היה. ע"כ. קשה לי והרי אין אומדן למעשרות, והיה צריך לומר - מנין זה, או מדידה זו, או ספירה זו וכו'.

ורק עתה שמתי לב ללשון רש"י: ...ועשתה על אחת שאמדוה מאה, כלו' אם אמדו את היבול במאה, הרי קצר עשרת אלפים, דהיינו פי מאה מן האומד. (פ' תולדות תשנ"א)

ועדיין קשה לי שבסופו של דבר אין כאן כי אם מספר יחסי, ובוודאי אין זה יסוד להפרשת מעשרות. (פ' תולדות תשנ"ד) ור' תוספות השלם שרבותינו באו לפרש למה אמד את השדה כמה תוציא, הלא אמרו חז"ל (תענית ח ע"ב) "אין הברכה שרויה בדבר המדוד... אלא בדבר הסמוי מן העין", אלא אמדה מפני המעשרות.

רש"י ד"ה ועבדה רבה, ...עבודה משמע פעולה רבה. ע"כ . אם כן הדבר למה צריך לכתוב "רבה", והרי תיבה זו במשמע של "עבודה"? (פ' תולדות תשנ"ג)

כל הפרשה אין יצחק אבינו מתלונן אצל אבימלך בהסתמך על הברית שכרת הוא (או קודמו) עם אברהם אבינו ע"ה (כא, כב-לב), אף כי גם שם היה עניין גזילת באר (שם, כה-כו) פריט חשוב ב"הסכם השלום". (פ' תולדות תשנ"ו)

רש"י ד"ה סתמום פלשתים, מפני שאמרו וכו' . מסתבר שרש"י רוצה להבהיר, למה לא שמרו על הבארות לעצמם אלא סתמון. (פ' תולדות תשס"א)

"...בימי אברהם אביו". לכאורה היה די לכתוב: בימיו, שהרי ידענו כי אברהם אביו של יצחק הוא, או: אשר חפרו עבדי אברהם אביו, כי בוודאי בימיו חפרו. והשוה פס' יח, שם הייתורים בולטים פחות. (פ' תולדות תשס"א)

"...לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד". כך חרף הברית עם אברהם (כא, לב). אכן צדק רשב"ם בדבריו לריש פרק כב. (פ' תולדות תשנ"א)

וללמדנו הוא בא, מה ערכם של הסכמים ובריתות. (פ' תולדות תשנ"ט)

ואעפ"כ כרת יצחק ברית עם אבימלך זה, ר' להלן (פס' לא). (פ' תולדות תשנ"ט)

וניתן לפרש "ממנו" כמ"ם־ההשואה וגם כמ"ם־המוצא. (פ' תולדות תש"ס)

רש"י ד"ה וישב... ויחפר, ...מקודם שנסע יצחק מגרר, חזר וחפרן. ע"כ. בלעדי דברי רש"י אלה מובן שחפירות אלה נעשו בנחל גרר, הרחק מן העיר, אחר שעזבה כדרישת אבימלך. ולא ידעתי, מה מביא את רש"י לראות בשני פעלים אלה צורת עבר רחוק, כלו' קודם שנסע מגרר. ועוד, שלפי דבריו צריך להבין כעבר רחוק כל הנאמר עד פס' כג, והרי מפס' כב משמע שאחר עזבו את גרר התיישב בנחל גרר. וקשה לומר ש"ויעל משם באר־שבע" (כג) הוא התוצאה של "לך מעמנו" (טז), שהרי אחרי זה נאמר "ויחן בנחל גרר וישב שם" (יז). וצ"ע בדברי רש"י. (פ' תולדות תשמ"ט)

ולכאורה צריך לומר כך: פס' טו מדבר על עבר רחוק - הפלשתים סתמו את בארותיו של אברהם, ואף־על־פי שמוזכרת רק באר אחת אצלו, זו שבבאר־שבע (כא, כה-ל), הרי הכתוב כאן מניח כידוע שחפר בארות גם בגרר וקרא להם שמות.

פס' יח בא לאמר שהבארות של אברהם אביו, אותן יצחק פתח מחדש לפני שהתרחק מגרר ולהן קרא בשמותיהן הקודמים - סימן לבעלותו עליהן מכח ירושה - והניח אחריו כשהן פתוחות. כך לפי רש"י, אלא שלפי זה חסר עיקר מן הספר - העובדה שהניחן בלי ליהנות מהן, שהרי הורחק משם, ומה טעם אפוא באיזכורן בכלל.

פסוקים יט-כב מדברים על הבארות שחפר יצחק בנחל גרר, הרחק מגרר, ורק עליהן יצאה מחלוקת מצד אנשי גרר, עד רחובות. אלא שלפי זה מקומו של פס' יח הוא אחר טו, ובמקומו הוא קשה.

ברם, אם נאמר שלא כרש"י, כלו' בפס' יח מדובר בבארות שחפרן אברהם בשעתו בנחל גרר, אתי שפיר, דהיינו בארות אלה נותרו אמנם ברשותו, שהרי בעלותו עליהן היתה ברורה בשל השמות, והמחלוקת לא היתה אלא על החדשות שחפר. (פ' תולדות תשמ"ט)

ור' לכל הענין פירושו של מלבי"ם (פ' תולדות תשנ"ט)

"ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם". ויש לתמוה, היכן היה יצחק בשעה זו? והרי היה מצוי במשקו של אביו, וכפי שניכר בפרשה, ולמה אפוא הניח להם לסתום ולא פנה מיד אל בעל ברית אביו? (פ' תולדות תשנ"ז)

ועל סמך מה עשו כן הפלשתים, והרי ידעו שיש יורש חוקי לאברהם, בעל ברית אבימלך? (פ' תולדות תשנ"ט) ור' תוספתא סוטה (פ"י ה"ב) שכל זמן שהיה אברהם קיים היו הבארות נובעות מים, משמת אברהם פסקו, אמרו, הואיל ואין נובעות מים אינן אלא תקלה מפני גייסות (שיכולים להתחבא שם ולארוב להם), עמדו וסתמום ומלאום עפר, בא יצחק והיו בארות נובעות מים שנאמר: "וישב יצחק ויחפור את בארות המים".

"ויקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו". לא אדע, מה חשיבותה של קריאת שם לבאר, ור' גם למעלה (טז, יד): "על כן קרא לבאר וגו'" ולא אמר, מי קראה ועאכו"כ לא אדע, מה חשיבותה של קריאת שם מחודשת, ואולי זו וזו הן מעין הוכחה לחזקת בעלות, וברשב"ם: כדי שלא יוכל אדם לערער עליהן, אך מן טז, יד לא משמע כן.

ומ"מ ברור מכאן שתולדות המשפחה על פרטיהן נמסרו מאב לבנו בדיקנות רבה. (פ' תולדות תשמ"ז)

ור' מה שכתבתי להלן (פס' כ-כא). (פ' תולדות תשנ"ח)

מעצם חפירת הבארות מחדש וקריאת שמות להן "כשמות אשר קרא להן אביו" ניכר, כמה יצחק היה מעורב במעשי אברהם אבינו ע"ה, כלומר חרף העקידה היה מעורה בעניינים חומריים בהחלט, ולכאורה חובה לזכור זאת בימינו כשמנסים לצייר תמונה שונה מאד. (פ' תולדות תשנ"ג)

"ויריבו רעי גרר עם רעי יצחק". קשה לי, והרי זה אחר שיצחק עשה כדרישת אבימלך "לך מעמנו" וגו'. כלו' אמנם בנחל גרר, אך לא בטריטוריה של אבימלך. (פ' תולדות תש"ן)

ור' רש"י לפס' יח ומה שכתבתי שם. (פ' תולדות תשנ"א)

"ויקרא שמה שטנה". כמה אמת יש בדברי "דעת זקנים מבעלי התוספות" - "מן הראשון אקראי הוא, אבל מזה ודאי שטנה הוא", כלו' הישנות הדבר מורה על הסיבה האמיתית ואי־אפשר עוד ליחסו למקרה. כמה חכם היה אבינו יצחק שלא הישלה את עצמו אחר הישנות הדבר, וכמה לא חכמים היו והנם אחינו בנ"י בכל אתר שאינם לומדים מכגון דא. (פ' תולדות תשמ"ט)

ומעין דברי "דעת זקנים" ראה גם אצל חזקוני, אבל לענין עצמו, לא רק שקשה, לשם מה נתן שמות, והרי מתן שמות הוא סימן לבעלות והוא הסתלק מכאן, אלא גם אם הסתלק, בזכות מה נתן שמות והרי זוהי זכותם של הבעלים בלבד. ושמא ביקש לבטא בזה את אי־ויתורו על אדמת א"י ותכולתה? (פ' תולדות תשנ"ו)

ור' מה שכתבתי למעלה (פס' יח). (פ' תולדות תשנ"ח)

"ויעל משם באר־שבע". אין הכתוב מפרש, סיבת עלייה זו מהי, אם הפחד מפני מעשי איבה נוספים מצד הפלשתים (רמבמ"ן), ואם הרצון לשוב למקום אביו (רש"ר הירש), ואולם שני הביאורים אינם משכנעים ביותר כאשר הגירה־עלייה זו באה אחר ההצלחה המתוארת למעלה (כב), וצ"ע. (פ' תולדות תשמ"ט)

ואולי הסיבה לעזיבתו את האזור הפורה שבו ביקש להתיישב ואף הצליח בו, היא משום שגם סדר ישיבותיו של אביו היה - גרר ואחר כך באר־שבע. ואם אמנם פחד, הרי רמז לכך להלן (כד) - "אל תירא כי אתך אני", כלו' גם באר־שבע הרי היא בממלכת פלשת, אבל אין לך מה לפחד. (פ' תולדות תש"ן)

וראה רשב"ם - "כי היה מתירא מפניהם". ועדיין קשה לי, אם כדבריו שהתרחק כדי לא להתעסק בריב ומדון, למה הלך לבאר־שבע שאף היא שייכת לממלכת אבימלך, ואכן שם כרתו ברית אברהם ואבימלך (כא, לא). (פ' תולדות תשנ"ב)

וראה "דעת מקרא" לכשיתפרסם. (פ' בלק תשנ"ו)

וראה "אור החיים" הק' על אתר. וראה דברי רשב"ם להלן (לג) ששתי באר־שבע היו. (פ' תולדות תשס"א)

"...בלילה ההוא". לא ידעתי, באיזה לילה מדובר, והרי זה לילה מיודע, ולא מצאתי עדיין מי ישים לב לזה. אדרבה, אצל אחרים בולטת ההיעלמות, וצריך לבדוק "בלילה ההוא" שבמקומות אחרים. והנה בדקתי בגמ' (תענית כט ע"א, סוטה לה ע"א, סנהדרין קד ע"ב) וב"ילקוט שמעוני" (ח"א רמז שס"ח, תשל"ה, תשמ"ג, תשע"א ובח"ב רפ"י) ולא מצאתי מלבד הדרשה הידועה "בלילה ההוא, ליל ט' באב היה". ולכאורה בפס' ההוא (במדבר יד, א) הביטוי אינו בולט יותר מאשר כאן ואולי אף מובן יותר, כלו' - אחר הוויכוח עם המרגלים, מאשר כאן. (פ' תולדות תשמ"ח)

בתורה בא "בלילה ההוא" ה' פעמים (בראשית יט, לה; כו, כד; לב, יד; לב, כד; במדבר יד, א), בנביאים וגם בכתובים (אסתר ו, א). ור' גם ילקוט שמעוני רמז תתרנח שבארבעה מקומות נאמר "בלילה ההוא" וארבעתן היו בלילי פסחים.

ואולי כאן פשוט הכוונה בלילה אחר הגעתו לבאר־שבע. (פ' תולדות תשס"א)

וכך כותב ר' יהודה קיל בדעת מקרא. (פ' תולדות תשס"ו)

"ויבן שם מזבח... ויט שם אהלו, ויכרו שם עבדי יצחק באר". בפס' קצר אחד ג' פעמים תיבת "שם", ולכאורה לפחות האמצעית מיותרת. (פ' תולדות תשס"ג) ואולי להדגיש כי הלך בדרך אברהם אביו. ור' רד"ק.

רש"י ד"ה ואחזת מרעהו... סיעת מאוהביו וכו'. כלו' פירוש "אחזת" הוא סיעה, ופירוש הביטוי כולו: סיעה - קבוצה המורכבת מאוהביו של אבימלך, אחר כך מתלבט רש"י, אם המ"ם של "מרעהו" הוא מן היסוד או שמא היא אות־שימוש, ומטעמים טקסיים־חברתיים־פוליטיים הוא מגיע למסקנה שהיא אות־שימוש.

והנה בדפו"ר אין כל התלבטות, וזה לשונו: אחוז' מרעהו, וסיעת מרחמוהי, סי"ע מאוהביו אחוזת לשון קבוצה ואגודה שנאחזי' יחד.

ושאלתי עצמי, למה לא לבאר "אחוזת" כשם פרטי, על משקל "בשמת" (פס' לד), ובסוף הפרשה (כח, ט) "מחלת", ואם תרצה שם של זכר על משקל זה, הרי לך "גלית" (שמואל א'). וב"ה מצאתי כך מחלוקת בענייננו בבראשית רבה (סד, ט): ואחוזת מרעהו, רבי יהודה אמר, אחוזת מרעהו היה שמו, רבי נחמיה אמר, סיעת מחמוהי. ע"כ.

תמוה בעיני שרש"י בוחר בדעת ר' נחמיה (ואינו מזכיר את ר' יהודה), אע"פ שדווקא לדעת ר"י אין קושי בלשון היחיד שב"מרעהו", ולא ראיתי מי שיעסוק בקושי זה, חוץ מרמבמ"ן המאריך בביאור זה. (פ' תולדות תשמ"ז, תשנ"א, תשנ"ו-תשנ"ט)

וראויה לציון העובדה שרש"י דוחה פירוש מקרא בשל "דרך ארץ" (במובן הרחב), אין דרך ארץ לדבר על מלכות כן!

רש"י ד"ה תהי נא אלה וגו', האלה אשר בינותינו מימי אביך וכו'. קצת קשה, כיצד זה שרש"י אינו שואל לשם מה ברית נוספת ושבועה נוספת, הרי בברית עם אברהם אבינו נאמר "אם תשקר לי ולניני ולנכדי" (כא, כג), אחר שאמנם מזכיר את הברית ההיא. (פ' תולדות תש"ן)

ור' בענין זה אצל "אור החיים" הק' (כו ד"ה ואבימלך הלך אליו), המאריך בדרך פלפול יפה וחריף גם יחד. (פ' תולדות תשנ"ד) ור' העמק דבר שבא לחזק הברית שלא ישובו ויעברו עליה. תהי גם אלה, לא רק שבועה לחוד כמו שהיה בימי אברהם. ור' עוד שם.

ובאשר ללשון רש"י "מימי אביך", הפנה ר' רפאל בנימין פוזן תשומת־לבי לדברי התרגום " דהוה בין אבהתנא". (פ' תולדות תש"ן)

"...כאשר לא נגענוך וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום". מכאן שהצביעות איננה המצאת המאה הזאת וכי היא בעלת ותק רב. אנקת הרווחה שבמתן השם רחובות מלמדת שהעולם לא היה אידאלי כל כך, והיה ראוי לבדוק, אם צביעות זו היתה רק ביחס לישראל. (פ' תולדות תשנ"א)

רש"י ד"ה אתה, גם אתה עשה לנו כמו כן. ע"כ. וקשה, והרי לפי הדיבור הקודם זוהי אי־עשייה, שלא לגעת לרעה, ומה הוה אמינא שיצחק יתקוף את אבימלך? (פ' תולדות תש"ן)

וכתבו בעלי התוספות: משל לארי שהיה לו עצם בגרונו. אמר, כל מי שיבא ויטלנו, יעשרנו המלך עושר גדול. בא עוף אחד ששמו אגרון, שצוארו ארוך. אמר, אני אטלנו. הכניס העוף ראשו בגרון הארי והוציא העצם. לאחר שהוציאו, שאל שכרו. אמר לו הארי, לא דייך ששלחתיך בשלום ולא אכלתיך כשהכנסת ראשך בגרוני, אלא שעדיין אתה שואל שכר? כך אמר לו אבימלך ליצחק, חסד גדול עשינו במה ששלחנוך בשלום, כי דרכנו להזיק כל הבא.

"וישכימו בבקר וישבעו איש לאחיו". ר' רשב"ם למעלה (כב, א). ותמוה שאינו נדרש לנושא זה גם כאן, ומאי נפ"מ בין שתי בריתות אלה. (פ' תולדות תשמ"ז)

ולכאורה הענין הוא שיצחק ראה עצמו מחוייב לשבועת אברהם, שהבטיח ברית לארבעה דורות. (פ' תולדות תשס"ב)

"וישבעו איש לאחיו". כבר ראינו שהבנים ידעו את מעשיהם של האבות, וממילא ידע יצחק על השלילה שבברית אברהם עם אבימלך, כדברי רשב"ם למעלה (כ, א), ולכאורה צריך לומר כאן שיצחק לא יכול להתכחש לברית אביו עם אבימלך (ההוא או קודמו) משום חילול השם. מעשה אבות סימן לבנים. ומעשה אוסלו יוכיח. (פ' תולדות תשנ"ז)

רש"י ד"ה שבעה, על שם הברית. ע"כ. ולא ידעתי, מה בא לומר. (פ' תולדות תשמ"ח)

וראיתי ב"משכיל לדוד" שהוא על שם השבועה, שכן כל כריתת ברית בשבועה היא. וראה "מלכה של תורה". (פ' תולדות תשמ"ט)

וראה ר"ע ספורנו על אתר ההולך בדרך מקורית ביותר: קרא את הבאר "שבעה", מפני שהיה מקום שביעי שבו חפרו באר... על כן שם העיר באר־שבע - בסגול, מורה על השבועה, ועל מספר השבעה, אבל בימי אברהם היה שם העיר "באר־שבע" - בקמץ, על שם השבועה בלבד. (פ' וישלח תשנ"א)

ולא הבינותי את דברי שפתי חכמים (אות כ בחומש המאור), שהרי אכן כתוב (לא) "וישבעו איש לאחיו", ונראה כדברי משכיל לדוד. (פ' תולדות תש"ס)

ואמנם כבר בימי אברהם (כא, לא) נקראה העיר באר־שבע, אך ראה רשב"ם על אתר ששתי באר־שבע היו. וראה משך חכמה שכשכרתו אברהם ואבימלך ברית נקראה העיר באר־שבע, אלא שהופרה הברית עם גירושו של יצחק, לכן כשבאו לעשות שלום עם יצחק שבה השבועה ונקרא המקום באר־שבע שנית.

רש"י ד"ה בן ארבעים שנה, ...כך אלו, גוזלים וחומסים... כל מ' שנה היה עשו צד נשים מתחת יד בעליהן ומענה אותן וכו'. והוא ע"פ בראשית רבה (סה, א). וראוי לבדוק, מה ראה בעל המדרש לדרוש כן, ואיזה רמז לכך מצא. ומכל מקום ודאי שלשון גוזמה הוא כשאומר "כל ארבעים שנה", שהרי בוודאי לא עשה עשו מעשים כאלה בילדותו הראשונה, ר' רש"י למעלה (כה, כז). (פ' תולדות תשמ"ט)

אלא שזוהי דרכם ז"ל לייחס מעשי רשע לרשעים - "כל מה שאתה יכול לתלות ברשעים, תלהו עליהם" (תנא דבי אליהו רבא יח, פה). (פ' תולדות תש"ן) ור' מש"כ למעלה (כה, ל).

"...יהודית בת בארי החתי". דווקא יהודית היא אשת עשו! האם יש משמע לדבר זה? (פ' תולדות תשמ"ח)

להלן (לו, ב) כתב רש"י בד"ה אהליבמה: היא יהודית, והוא כינה שמה 'יהודית' לומר שהיא כופרת בעבודה־זרה, כדי להטעות את אביו. (פ' ויצא תשמ"ח)

וראה מה שכתבתי להלן (מט, ח) על הופעתו הראשונה של הכינוי יהודים. (פ' וישלח תשס"ד)

רש"י ד"ה ליצחק ולרבקה, שהיו עובדות ע"א. ר' שפתי חכמים (אות מ), ודבריו מאד אינם נראים, וכי כלום יש הווה אמינא להקדים כאן את רבקה ליצחק? ונ"ל פשוט שרש"י (בראשית רבה) מחפש מכנה משותף ברור וסביר למורת־רוח שניהם, שהרי סימפאטיה או אנטיפאטיה אינן שוות אצל שני יהודים בהכרח, משא"כ לגבי עבודת אלילים. (פ' תולדות תשמ"ז)

ובאשר לדברי שפתי חכמים, גם אפשר לומר סברה הפוכה. דוקא בעיני רבקה שהכירה ע"ז מקרוב, הדבר חמור יותר. (פ' תולדות תשמ"ח)