ברכת אשר על התורה, בראשית יט

רש"י ד"ה שני, ...ואחד להציל את לוט, והוא אותו שבא לרפאות את אברהם וכו'. וקשה לי, והרי למעלה (יח, ב ד"ה והנה שלשה אנשים) אמר רש"י שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. ואולי צ"ל שתי שליחויות מסוגים שונים אינו עושה, אבל לרפאות ולהציל, שהן פעולות קרובות, אכן עושה. ור' גם להלן (יט, כב ד"ה כי לא אוכל) "...שאין שני מלאכים נשלחים לדבר אחד". ואולי גם בשני מקומות שונים שאני. (פ' וירא תשנ"ז)

רש"י ד"ה המלאכים, ולהלן קראם אנשים וכו'. להלן זה - למעלה, בתחילת הפרשה, אצל אברהם (יח, ב). אבל גם להלן (י) קורא להם "אנשים" ושם אין תשובת רש"י שבכאן עומדת.

שם. ...דבר אחר, אצל אברהם... והיו המלאכים תדירין אצלו כאנשים, קראם אנשים וכו' . אבל אצל הגר שהיתה מצויה בבית אברהם, קראו מלאך, וצ"ע. (פ' וירא תשמ"ט)

רש"י ד"ה ולוט ישב בשער סדם, ...אותו היום מינוהו שופט עליהם. ע"כ . מה רמז מצאו חז"ל למינויו זה של לוט? ור' להלן (יט, ט). (פ' וירא תשמ"ג)

ונראה שאין זה אלא הביטוי "ישב בשער סדם", כלומר ישיבה בשער העיר היא זו של השופט, השוה דברים (כא, יט). והשוה גם דברי רש"י להלן (כג, י ד"ה ועפרן ישב) "...אותו היום מינוהו שוטר עליהם" וכו'.

ושמא אפשר לומר שיש בכך משום תשובה לשאלה, כיצד זה העז לוט להזין את המלאכים בפומבי, לעיני כל, בשעה שהוא יושב בשער העיר, שם מקום השוק והמשפט, והרי הכל יראו וישמעו. אלא ששני עניינים יש כאן: (א) הכתוב "מספר" שביום הגעת המלאכים נתמנה לוט שופט. (ב) בערבו של אותו היום באו המלאכים אל ביתו. וראיה לדבר שבשני עניינים מדובר, היא בכך שהכתוב מדגיש את בואם בלילה (פסוקים א ו-ה), והרי אין דנים בלילה, אלא כאמור ביום מינוהו לשופט ובלילה באו. (פ' וירא תשמ"ח) ור' גור אריה שגילה הכתוב שאף שבאותו היום קבלוהו לשופט, עשו לו את הנבלה הזאת (פסוקים ה-ט).

רש"י ד"ה הנה נא אדני, ...סורו נא, עקמו את הדרך לביתי וכו'. הקושי שלפני רש"י הוא - לפי נחמה ליבוביץ שתי' לשון סורו אל, ולא סורו מן, כפי שבא בדרך כלל, ונראים הדברים, אך אם כן היה מוטב להוסיף לד"ה את המלים "אל בית עבדכם". ובלי נדר אשאל אותה או את ר' משה ארנד שי'. (פ' בהר תש"ן)

רש"י ד"ה ולינו ורחצו רגליכם, ...ועוד שהרי אברהם אמר להם תחילה ורחצו רגליכם. אלא כך אמר לוט וכו'. כלומר, יש כאן מידה מסוימת של הצדקה להתנהגותו של לוט. ועל כן קשה קצת שלמעלה (יח, ד ד"ה ורחצו רגליכם) דורש רש"י את התנהגותו של לוט לגנאי - "אבל לוט שלא הקפיד, הקדים לינה לרחיצה" וכו'. והרי לפי דברי רש"י כאן היתה לו סיבה בעלת משקל לנהוג כפי שנהג. ויתרה מזו. הגמ' (בבא מציעא פו ע"ב) דורשת עניין זה לגנאי "וכי בערביים חשדתנו?" ואף רואה את אברהם אבינו כראוי לעונש בשל החשד שהטיל בכשרים - "כבר יצא ממנו ישמעאל", ומה אפוא הרע בהתנהגותו של לוט? (פ' וירא תשמ"ח) ור' דעת יששכר שאלו שתי לשונות במדרש, ודרכו של רש"י לפרש פעם כפירוש אחד במדרש ופעם כפירוש שני.

"...ומצות אפה" וגו'. כל מעשי הכנסת האורחים של לוט הוא עשה בעצמו, ולא אשתו ולא נער, בן וכדו'. כמו אצל אברהם אבינו ע"ה. וצריך לומר אפוא שהיה זה דבר בלתי־רגיל בבית לוט לקבל אורחים, או שמא ביקש שלא לסכן את בני ביתו ע"י מעשה "פלילי" שכזה, ר' דברי המדרש על צעקתה של אותה ריבה (רש"י יח, כא ד"ה הבאה אלי עשו). וצרף לכאן דברי הקדוש מאפטא שלוט קיבל אורחים אלה משום שראה, שמלאכים הם, ולא "אנשים כפי שהופיעו לו לאברהם אבינו". (ר' ב"חיוכה של תורה"). (פ' וירא תשנ"ז)

רש"י ד"ה טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום, כך נדרש בבראשית רבה (נ, ה) וכו'. לפי שעה לא ראיתי, מה רמז מצא הדרשן בכתוב לדרשתו, והרי אין כל קושי לפרשו כלשונו. (פ' וירא תשנ"א)

דומה שהדרשן רואה במלים "ואנשי העיר" וגו' מעין עבר רחוק, כלו' כבר דיברו בנושא וכו'. (פ' וירא תשס"א)

שם. ...שהיו שואלים ללוט, מה טיבם, והוא אומר להם, רובם רשעים וכו'. כלום אין זה לשון הרע, ואפי' לשון הרע על ציבור? (פ' לך תשס"ו)

שם. ...רובם רשעים וכו'. ולא ידעתי, למה שם הפרשן ניסוח זה בפי לוט, והרי לא היו אפילו תשעה צדיקים בעיר! ואמנם זה עולה בקנה אחד עם דברי רש"י להלן (יב ד"ה ובניך). וראה בהקשר זה דברי שפתי חכמים (אות כ) ודברי רש"י להלן (יט ד"ה פן תבדקני הרעה), שם לוט משנה דעתו באשר לרמת המוסרית של אנשי סדום. (פ' וירא תשנ"ו) ור' תפארת צבי שלוט לימד עליהם זכות שיש ביניהם צדיקים, אלא שהנהגת העיר בידי הרוב שהם רשעים.

רש"י ד"ה ונדעה אתם, במשכב זכר, כמו וכו'. וראה אצל ר' יוסף בכור שור הוכחה משכנעת יותר שבזה מדובר, מזו של רש"י: לולי כי אמר להם לוט, הנה נא לי שתי בנות וגו', הייתי אומר כי לא מבקשים אותם כי אם לידע, אם הם מרגלים או אנשים רעים וגנבים, אבל מתשובתו של לוט שאמר, הנה נא לי שתי בנות, יש להבין כי לעבירה היו תובעים אותו, להעליל בהם. (פ' וירא תש"ס)

"הנה נא לי שתי בנות" וגו'. דברי רמב"ן (על אתר) בביאור ענין זה קשים, אף כי הוא מסתמך על חז"ל הדורשים את לוט לגנאי. שהרי לוט למד גמילות־חסד ובמיוחד הכנסת־ אורחים בביתו של אברהם אבינו. ואולי אפשר לומר כך - לוט כלל לא הציע למסור להם לאנשי סדום את בנותיו, אבל ביקש להמשיל להם משל: כלום מתקבל על הדעת שאוציא לכם את האורחים שבאו לצל קורתי, והרי דרישתכם זו דומה לדרישה שאוציא לכם את בנותי! ועל כך הגיבו אנשי סדום באמרם "האחד בא לגור וישפט שפוט" (ט), וזוהי השפיטה המוזכרת בריש הפרק. ומה שאמרו ז"ל "וזה מוסר בנותיו להתעולל בהן, א"ל הקב"ה, לעצמך אתה משמרן" - עצם משילת המשל כמסירה להם דמיא, כלו' רעיון מעין זה קרוב רק ללבו של מי ששומר בנותיו לעצמו. (פ' וירא תשמ"ג)

היום (ש"ק פ' וירא) שאלתני ממן שתי' על ענין תשובת לוט וקראתי לה דברי רמב"ן, וגם חיפשתי אצל פרשנים אחרים, ומעניין שרובם מתעלמים מן הקושי, לרבות בעל "אור החיים" הק' שאצלו ציפיתי לתשובה. במקראות גדולות "רב פנינים" אין בנדון כלום, להוציא הערה קצרה של ר"ע ספורנו שאינה אלא השערה. לעומת זאת יש בחומש "תורת חיים" הסבר יפה של רבינו חננאל וז"ל: חלילה שהיה מפקיר בנותיו, אלא כאומר לחבירו: הלא ביתי פתוחה, קח מה שתרצה. או: כמשליך עצמו על האדם כשרוצים לרצחו ואומר הרגוני, כי ידע שלא יעשה. ור' גם רלב"ג בתועליות (התועלת הכ') שכתב: ולזה תראה שהיה נקל ללוט להוציא ולתת בנותיו הבתולות לאלו החטאים למלאות תאותם, להציל האנשים האלה מהפעל ההוא המגונה מאד והוא משכב זכור. כי משכב הנשים הוא לפי החוק הטבעי ואין כן משכב הזכרים. בחומש "כתר" לא מצאתי דבר. אין נדרשים לשאלה ישרה, לא רמבמ"ן, ולא משך חכמה. אך ראה לעומתם "עקידת יצחק", שד"ל ורד"צ הופמן. (פ' וירא תשס"א)

רשי ד"ה ויאמרו גש הלאה, ...על שאמר להם על הבנות, אמרו לו גש הלאה, לשון נחת. ועל שהיה מליץ על האורחים וכו'. מכיוון שרש"י אמר קודם לכן "ודבר נזיפה הוא", מסתבר שכאן מתחיל פירוש חדש. (פ' וירא תש"ן)

שם. ...ודומה לו (ישעיה סה, ה) קרב אליך אל תגש בי וכו'. בחומש "רב פנינים" יש כאן שגיאת־דפוס חמורה: "תגע" במקום "תגש", ובעקבותיה שאלתי עצמי, לשם מה מביא רש"י פס' זה, עד שעמדתי על השגיאה. (פ' וירא תשנ"ו)

"האחד בא לגור וישפט שפט". הרי זו נוסחא שנשמעת עד היום מפי אנטישמים בכל אתר, וקשה לי להתעלם מעובדה זו. (פ' וירא תש"ן)

וכמובן יש כאן - כמו שם - משום כפיות טובה רבה. הרי ידעו אנשי סדום שרק בזכותו של לוט שחרר אותם כולם אברהם דודו, ואעפ"כ התיחסו אליו כך, אלא שאין הפתעה בכך שאנשי סדום הרשעים גם כפויי טובה הם. (פ' וירא תשס"ב, במלון רויאל, ים המלח)

"...עד מי לך פה". ולא ידעתי, למה הפ"ה לא דגושה. (פ' וירא תשס"ד)

"...כי משחתים אנחנו". לשון הרבים קשה, שהרי רק אחד המלאכים (גבריאל) בא להשחית, ואלו האחר (מיכאל) בא להציל את לוט. ותמוה שרש"י אינו מעיר מאומה, אע"פ שעוסק בענין עצמו בכמה מקומות. (פ' וירא תש"ן)

וכמו ברישא, כך גם בסיפא - "וישלחנו ה' לשחתה". (תש"ן)

רק בעל "אור החיים" הק' מעיר על זה, ואינו משכנע ביותר. (פ' וירא תשנ"ד)

ור' רש"י להלן (טז ד"ה ויחזיקו, וכב ד"ה כי לא אוכל). (פ' וירא תשנ"ו)

רש"י ד"ה חתניו וד"ה לקחי בנותיו. כלומר, אין "לקחי בנותיו" בא לזהות את "חתניו" כפי שהיה אפשר לחשוב באין ו"ו־החיבור. (פ' וירא תשמ"ח)

ור' שפתי חכמים (אות ל) שלפיו רש"י מוכרח לפרש כך "דהרי פשיטא, אם חתניו היו, ודאי לקחו בנותיו, ולמה היה צריך לכתוב". אך עדיין קשה שאין כאן ו"ו־החיבור. וראה ראב"ע שאכן רואה ב"לקחי בנותיו" משום תמורה ל"חתניו" ומפרש: שתי בנות אחרות היו לו, ומתו בסדום. והעד - "הנמצאת" (טו), כלו' בניגוד לאלה שמתו־נותרו, והמדובר אפוא באלמני בנותיו. (פ' וירא תש"ס)

רש"י ד"ה הנמצאות, המזומנות לך בבית להצילם. ע"כ. עד כאן אינו בדפו"ר. שם. ...ומדרש אגדה יש, וזה ישובו של מקרא. ע"כ. דומה שללא הרישא - אינו בדפו"ר - לשון רש"י קשה - ובמיוחד ו"ו־החיבור שב"ומדרש". (פ' וירא תשנ"ג)

ובחומש "תורת חיים" הוסיפו "ומ"א (ומדרש אגדה) יש", ואז הכל אתי שפיר, ראה שם הע' 9. אך משום מה אין מציינים, מנין תוספת זו. (פ' וירא תשס"ד)

רש"י ד"ה תספה, תהיה כלה, ...מתורגם עד דסף כל דרא. ע"כ . כלו' לפי רש"י התיבה "תספה" שורשה ארמית. (פ' וירא תשס"ה) ור' הקדמת מתורגמן שרש"י מביא ראיה מלשון תרגום ללשון הקודש, כי הם קרובים זה לזה.

רש"י ד"ה ויחזיקו, אחד מהם היה שליח להצילו, ...לכך נאמר "ויאמר המלט", ולא נאמר ויאמרו. ע"כ. וקשה לי, והרי באותו הפסוק גם נאמר "ויחזיקו" - לשון רבים.

ועוד: רש"י מדגיש כמה פעמים את מוגבלות שליחותם של המלאכים, וכן גם להלן (כב) ד"ה כי לא אוכל, ולא ידעתי, מאי נפקא מינה בזה. (פ' וירא תשמ"ז) ור' גור אריה שבאמת גם המשחית מיהר להוציא את לוט כדי שיוכל לקיים שליחותו ולהשחית את העיר, אבל את ההצלה גופא לא עשה אלא אחד. ולהלן (כב ד"ה כי לא אוכל) משמע שהחשש הוא שמא יתלו המלאכים שליחותם בכוחם ולא בכוחו של מקום. ור' גם דברי אוה"ח הק'. ור' מש"כ למעלה (יח, ב).

"ויחזיקו האנשים בידו" וגו'. יש שצריך להציל אדם בעל כורחו, ולכך זכו לוט ובני ביתו.

"וביד אשתו וביד שתי בנתיו". נראה שלמלאכים מותר לעשות מה שאסור לנו, והוא משום שאין להם יצה"ר, ר' דברי ר' חמא כמובא ברש"י למעלה (יח, ה ד"ה וסעדו לבכם). (פ' וירא תש"ן)

ובאשר ללשון הרבים "האנשים" ולהסברו של רש"י שאחד היה שליח הצלה והאחר שליח השמדה, קשה לי שמפשוטו של כתוב יוצא ששניהם היו מצילים, משום שלהצלה זו צריך היה ארבע ידים, אחד להחזיק בידי לוט ואשתו, והאחר כדי להחזיק בידיהן של שתי הבנות. (פ' וירא תשנ"ז)

רש"י ד"ה אל תביט אחריך, אתה הרשעת עמהם וכו'. והנה להלן (כו) נאמר "ותבט אשתו מאחריו" וכו', וכלל לא נאמר שאיסור ההבטה חל על כל הניצולים, ולמה אפוא נענשה? (פ' וירא תשמ"ט) ור' רמב"ן שהיה לוט הולך אחריהם באחרונה, והיא הביטה "מאחריו", דהיינו אל העיר.

"אל נא". ור' אונקלוס שאינו מתרגם תיבת "אל". ור' להלן אונקלוס בתרגומו לכח, טז, שלפי גירסה אחת אינו מתרגם תיבת "יש". ור' תרגום יונתן בן עוזיאל (כט, י) המשתמט מתרגום הכתוב "ואת צאן לבן אחי אמו", שם התעוררתי לענין פירוש ע"י אי־תרגום. (פ' וישלח תש"ן)

רש"י ד"ה אל נא אדני, ...שם זה קודש וכו'. ראה "מנחת שי" על אתר הדן בזה באריכות. (פ' וירא תשמ"ב)

שם. ...שנאמר בו "להחיות את נפשי" וכו'. והוא על־פי דברי הגמ' (שבועות לה ע"ב). וקשה לי: (א) הרי הכתוב אומר במפורש "אֲלֵהֶם" לשון רבים. (ב) למה מביא ראיה מלשון "להחיות את נפשי" והרי משכנע הרבה יותר להוכיח מן האמור להלן (כא) "ויאמר אליו הנה נשאתי" וגו', שהרי בודאי הכוונה לקב"ה. והפירוש המובא בשפתי חכמים (אות ע) הוא קשה ביותר. (פ' וירא תשמ"ט)

ולכאורה קשה המעבר מלשון רבים - "אלהם", אל לשון יחיד - "בעיניך" וכן הלאה. ואם כדברי שפתי חכמים שצריך "סכינא חריפא פסקי להאי קרא", קשה שסכין זו פוסקת את הכתוב דווקא במקום המקף - "אל נא". (פ' וירא תשס"א)

רש"י ד"ה אל נא, אל תאמרו אלי וכו'. ולא ידעתי למה רש"י משתמש כאן בלשון רבים, אחר שאמר בד"ה הקודם שהשם אד' הוא קודש, וכאלו מבליט שהוא חולק על רבותיו. (פ' וירא תשס"ד) ואולי משמעות הכתוב "ויאמר לוט אליהם" - באזניהם, "אל נא" יהי כן, וחזר כלפי ה' ואמר "אדני הנה נא מצא עבדך חן בעיניך...".

רש"י ד"ה פן תדבקני הרעה, כשהייתי אצל אנשי סדום וכו'. לפי פשוטו של מקרא טענתו של לוט היא שלא יספיק להגיע להר והרעה תשיגו, ואלו רש"י מעביר את הטענה למישור אחר כשנקודת מוצאו היא בדרשה "ההרה המלט" - אצל אברהם בְּרַח, כדבריו בפסוק יז. (פ' וירא תשנ"א)

רש"י ד"ה העיר זאת קרבה, קרובה ישיבתה - נתיישבה מקרוב... ומה הוא קריבתה? מדור הפלגה, שנתפלגו האנשים והתחילו להתיישב איש איש במקומו וכו'. דברי רש"י מיוסדים על דברי הגמ' (שבת י ע"ב) "לעולם יחזר אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה, שמתוך שישיבתה קרובה - עוונותיה מועטין", ראה דברי רש"י שם (ד"ה שישיבתה קרובה). והנה מפרק י (פסוקים ה, י-יב, כ, ל, לב) משמע שכבר קודם דור הפלגה היו אנשים מתגוררים במקומות שונים, ורק אם נניח שתיבת "בנסעם" מוסבת על כל האנושות כולה, ו"אין מוקדם ומאוחר בתורה" (שהרי ענין דור הפלגה מתואר רק בפ' יא), יש טעם בחישוביו של רש"י. ומעניין שלמעלה (יא, ב) אין רש"י אומר מאומה, ור' רמב"ן שם. ושמא אפשר להסב את "בנסעם" על קבוצה מסוימת, כגון בני שם המוזכרים קודם לכן, ואז לא צריך יהיה לומר "אין מוקדם" וכו'. (פ' וירא תשמ"ח)

ועכ"פ קשה לומר שלדעת רש"י (ע"פ שבת י ע"ב) כל הערים כולן המוזכרות קודם נתייסדו כתוצאה ממעשה דור הפלגה, כפי שמשתמע מדבריו. (פ' וירא תשנ"א)

ומלשון רש"י: "...והתחילו להתיישב איש איש במקומו" וכו'. קשה, שאם כן הוא, מה ייחודה שלו? (פ' וירא תשנ"ו)

גם קשה שרש"י מיחס את הזכות להינצל של צוער להפרש של עבירות שנה אחת בלבד (כשני אחוזים)! (פ' וירא תשנ"ו)

ולכאורה קשה לפי זה, למה יבחר אדם להתיישב בירושלם? (פ' וירא תשס"א) ור' מאירי למסכת שבת י ע"ב שמוטב שיגור אדם בין אנשים יראי שמים, אך אם אינו מוצא, על כל פנים יראה לגור בעיר שישיבתה קרובה, שמאחר שאנשיה אינם שקועים כל־כך בחטא - יותר קל להם לחזור בתשובה.

"...הנה נשאתי פניך... לבלתי הפכי את העיר" וגו' . וקשה לי, כלום זה סמכותו של גבריאל להחליט על כך? (פ' וירא תש"ן)

ולמה רש"י לא תלה לשון "לא אוכל לעשות" (כב) בלשון זה במקום להרחיק לכת עד "כי משחיתים אנחנו" (יג). (פ' וירא תשנ"ד) ור' גור אריה שלשון "הפיכה" שייך למלאך הפועל את הדבר, אך "השחתה" שהיא תכלית ההפיכה אין לייחס אלא לקב"ה.

"...לבלתי הפכי את העיר אשר דברת". כלו' גם צוער נועדה ליהפך וניצלה רק בזכות בקשתו של לוט. והנה להלן (כה ד"ה ויהפך את הערים) אומר רש"י: ארבעתן יושבות על סלע אחד וכו'. ולכאורה היה צריך לומר: חמשתן, אלא שזו ניצלה. (פ' וירא תש"ס)

ובאשר לכ"ף הדגושה שבתיבה "הפכּי", ראה מנחת שי על אתר. (פ' וירא תשס"א)

רש"י ד"ה כי לא אוכל לעשות, זה עונשן של מלאכים על שאמרו, כי משחיתים אנחנו, ותלו הדבר בעצמן וכו'. וקשה לי, כלום אין בפס' הקודם (כא) ובדברי רש"י שם "אציל בגללך" יותר משום יהירות מאשר במלים "כי משחתים אנחנו" שעליהן הם נענשים כאן. ויתרה מזו. שם (יג) אין אומרים רק "כי משחתים אנחנו" אלא גם מבהירים בסיפא "וישלחנו ה' לשחתם", כלומר מיחסים הכל לשליחותו ית', ואלו כאן אין דבר כזה. והרי קשה לומר שאכן מדבר ה', כי למעלה (יח) נאמר במפורש "ויאמר לוט אלהם". (פ' וירא תש"ן) ור' דברי גור אריה המובאים בפס' הקודם ור' דברינו לסוף פס' יח.

אבל קשה מזה הוא עצם עניין הענשתם של המלאכים, והרי אינם אלא שליחים, בלא כל רצון עצמי, ומה שייך כאן עונש, ומה שייך כאן חטא שעליו יבוא עונש. (פ' וירא תשנ"א) ור' איוב ד, יח "הן בעבדיו לא יאמין, ובמלאכיו ישים תהלה" וכן אוה"ח הק' (יח, י) "והמלאכים יענשו על השוגג ועל שנוי כל שהוא".

רש"י ד"ה כי לא אוכל, ...מכאן אתה למד שהאחד הופך והאחד מציל וכו'. וראה שפתי חכמים (אות ש): אבל מדלעיל, דכתיב ויאמר המלט (יז) אין ראיה וכו'. והרי רש"י עצמו מדגיש שם (טז ד"ה ויחזיקו) אחד מהם היה שליח להצילו, וחבירו להפוך סדום, והוא מבראשית רבה. (פ' וירא תשמ"ז)

ועל רש"י קשה לי. הנה מיד (כד) נאמר "וה' המטיר", דהיינו לא המלאך. ואף אם רש"י מבאר שם: כל מקום שנאמר וה' - הוא ובית דינו, הרי לא שייך לשון יחיד. (פ' וירא תשמ"ט) ור' רש"י לספר שמות (יב, כט) שהו"ו לשון תוספת הוא, כמו "פלוני ופלוני".

השוה למשל לדבריו למעלה (יח, ב, ד"ה והנה שלשה אנשים). (פ' וירא תשנ"ה)

רש"י ד"ה על כן קרא שם העיר צוער, על שם והיא מצער. ע"כ. וראה למעלה (יד, ב). (פ' וירא תש"ן)

ודאי שרש"י מתכוון לאמור בפס' כ - "הלא מצער הוא", וקצת קשה, למה משנה את לשון הכתוב. (פ' וירא תשנ"ו)

קשה יותר הוא שכבר קראוה צוער למעלה (יד, ב) ושם לא שייך עדיין מה שרש"י אומר לפס' כ - "והלא עוונותיה מועטין ויכל אתה להניחה". (פ' וירא תשס"ו) ור' רש"י שם ומשכיל לדוד המבאר "בלע היא צער" - בלע הוא שם העיר, וצוער הוא תואר על שם שעוונותיה מועטין כנזכר אצלנו.

רש"י ד"ה וה' המטיר, כל מקום שנאמר וה', הוא ובית דינו. ע"כ. לכאורה אין רש"י רוצה לפרש "וה' המטיר" - כבר המטיר, כלו' עבר רחוק, משום פס' כג, דהיינו כל עוד לוט לא הגיע למקום מבטחים, אי־אפשר היה להתחיל בהשחתה, וכאמור למעלה (כב) "כי לא אוכל" וגו'. שיעור הפסוקים הוא אפוא - "...ולוט בא צערה ו(אז) ה' המטיר", ולא קודם לכן. גם הפסוקים כה-כו אינם סובלים פירוש כנ"ל. (פ' וירא תשנ"ו) ור' גור אריה ולבוש המבארים גם כאן שמדובר ב"עבר רחוק".

רש"י ד"ה המטיר על סדם, בעלות השחר, כמו שנאמר וכו'. ור' שפתי חכמים (אות ב), ואין זה נראה לי כלל, כי למה צריך להדחק ולומר ש"עלות השחר" אינו מוסב על יום המחרת, ומה גם שלמעלה (כב) אמר המלאך "כי לא אוכל לעשות דבר עד באך שמה", כלו' עד שתצא מכלל סכנה. (פ' וירא תש"ן)

ובאשר לקושיתו של בעל שפתי חכמים (אות ג), נראה לי יותר לומר שאיכפת לו להקב"ה שגם רשעים לא ימותו בלא תשובה תחילה. (פ' וירא תש"ן)

שם. ...ונפרע מהם בשעה שהחמה והלבנה מושלים. ע"כ . והרי זה מחסד ה' אף כלפי רשעים בשעת מיתתם, שלפחות אז ידעו ויכירו בו ית'. (פ' וירא תשנ"ז)

רש"י ד"ה המטיר וגו' גפרית ואש, בתחלה מטר, ונעשה גפרית ואש (מכילתא פ' בשלח). ע"כ. ור' שפתי חכמים (אות ד). ואם זה מה שקשה לרש"י צריך היה לדרוש מעין זה גם להלן (שמות טז, ד) "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". ושם אין דורשים. (פ' וירא תש"ן) ור' יפה תואר שאין דבר רע יורד מלמעלה כי ה' חפץ רק בטוב, אלא לאחר שלא חזרו בהם נהפך לגפרית בעוונם. ור' באר בשדה שדייק בלשון הכתוב שהיה לו לומר "וה' המטיר גפרית ואש", והפסיק בינתיים לאמור "וה' המטיר" גשמי ברכה, "על סדום ועל עמורה גפרית ואש" על החוטאים נהפך לגפרית ואש.

רש"י ד"ה מאת ה', דרך המקראות לדבר כן, כמו נשי למך, ולא אמר נשי וכו'. אך לא ידעתי, לשם מה להעלות ענין זה כאן, שהרי אין הפס' בא בלשון המדבר. וצריך לומר שרש"י רואה כאן מעין "רבים מלכותי". (פ' וירא תשנ"ו)

רשי ד"ה ותבט אשתו מאחריו, של לוט. הסברו של "צדה לדרך" בשם מהרש"ל המובא בחומש תורת חיים הע' 36 מאד לא סביר. יתרה מזו. אכן מצוה ליישב דברי גדולים, אבל ליישב מחשבתה של אשת לוט גם היא מצוה? ולכאורה צריך לומר ש"ותבט" הוא לשון עבר רחוק, כלו' בשעת ההליכה־המנוסה ולא אחר שהגיעו לצוער - הביטה מאחריו, וכפי שמציירים בדרך כלל עניין זה, ובוודאי מותר לומר כאן אין מוקדם ומאוחר. (פ' וירא תשנ"ה)

וראה שפתי חכמים (אות ה) שחלקו הראשון סביר, כלו' היא הביטה לא כאשר היתה לצדו אלא כשהיתה מאחריו, כדי שלא יראה שהיא עוברת על איסור המלאך. ובאשר לדברי מהרש"ל המובאים גם כאן, אכן אינם - במחילה מכ"ת - סבירים, כי מה סברה יש בהבחנה בין הבטה מאחוריו לאחוריה. (פ' וירא תשנ"ו)

ורק עתה שמתי לב שלכאורה רק לוט נצטוה שלא להביט אחריו (פס' יז), ואם כן, מה נענשה זו. (פ' וירא תש"ס) ור' רד"ק על אתר ששמעה בהזהרת המלאך ללוט. ור' גם ביאורו השני של חזקוני.

"ותהי נציב מלח". ר' רש"י שלקתה במלח על שלא נתנה מלח לאורחים. ורד"ק כתב שכמו שהיתה ניצבת כשהביטה אחריה כך נהיתה למלח בקומתה.

"וישקף על פני סדם". למעלה (יח, טז) אמר רש"י שכל השקפה לרעה, חוץ מן "השקיפה ממעון קדשך" (דברים כו, טו), וקשה לי מה רעה בהשקפת אברהם כאן? (פ' וירא תשנ"ג) ור' מש"כ למעלה (יח, טז).

רש"י ד"ה ויזכר אלהים את אברהם, ...ושמע שאמר אברהם במצרים, אחותי היא, ולא גילה הדבר, שהיה חס עליו, לפיכך וכו'. ומאז תמהתי, מה שכר מגיע לו על כך שחס על דודו? (פ' וירא תש"ס) ור' באר בשדה שהכניס עצמו בסכנה, שאם יתגלה למלך ששרה היא אשת אברהם, הרי יענישוהו על שידע ושתק.

"ויעל לוט מצוער". אם אמנם עלה משם מתוך פחד בשל קירבת סדום, כדברי רש"י, למה חשבו בנות לוט שכל העולם חרב, והרי בצוער לא קרה כלום? ור' פס' לח "ואיש אין בארץ". (פ' וירא תשנ"ו) ואולי חשבה כי בצאת אביה מצוער נשחתה העיר.

והרי קודם ביקש לשבת דווקא שם, ומשום מה שינה דעתו, אחר שהדבר הורשה לו (כב) ואכן התיישב שם (כג). כלום לא ידע שצוער קרובה לסדום? (פ' וירא תשס"א)

ובשבת מצאתי שכבר ר' יצחק עראמה שואל על כך (למעלה) "בעקידת יצחק" (שער עשרים, ו), ברוך שכיוונתי. (פ' וירא תשס"א) וכן ברמב"ן ור' רא"ם שהיה לוט מתיירא שמא תיפגע צוער כמו שיקרה כאשר תרעש אדמה, שהקרובים לאותו מקום מזדעזעים ונופלים מאליהם.

רש"י ד"ה כי ירא לשבת בצוער, לפי שהיתה קרובה לסדום. ע"כ. וקצת קשה, שהרי למעלה (כא ד"ה גם לדבר הזה) שם רש"י בפי המלאך את המלים: אף כל העיר (צוער) אציל בגללך. ולפיכך קשה, הרי המלאך הוכיח את אמינותו, למה לא בטח בו, לדעת רש"י? (פ' וירא תש"ס)

רש"י ד"ה ובקומה, של בכירה, נקוד על ו"ו של "ובקומה", לומר וכו'. ואע"פ שאחר כך מסופר שאברהם לקח את אחותו מאביו לאישה, נראה שצריך לומר שיש איזה דירוג בענין זה, ובוודאי ש"עולם חסד יבנה" כבר לא היה בתוקף. ומכל מקום קשה לי ענין בנות לוט, שהרי הן לטובה התכוונו, כפי שהכתוב מעיד, וגם לא גדלו בביתו של אברהם אבינו ע"ה. וראה רא"ם כמובא בשפתי חכמים (אות ח). (פ' וירא תשנ"א)

שם. ...כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות, לסוף מאכילים אותו מבשרו. ע"כ . ומקורו בבראשית רבה (נא, ט) ותנחומא (וירא יב). אך לא אדע, מנין לו לדרשן זה שאכן בבולמוס של עריות מדובר כאן, והרי היה "שיכור כלוט", ואלו בנותיו התכוונו לשם שמים, כאמור. (פ' וירא תשנ"ט) ור' דברי רש"י למעלה (יג, י) שלוט היה להוט כבר אז אחר זנות.

"ותהרין... מאביהן". ודומה שהוא לשון גנאי, ולא כאמור אצל תמר (להלן לח, יב) "ותהר לו" (ליהודה), וכן (שם, כה) "לאיש אשר... אנכי הרה", כי שם הכוונה לשבח, וכדברי רש"י (שם, יד ד"ה כי ראתה וגו') "שהיתה מתאוה להעמיד ממנו בנים". ור' גם רש"י (שם, יח) "ותהר לו, גבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו". (פ' וירא תשמ"ח)

רש"י ד"ה ותהרין וגו'. את דברי הפיזיולוגיה של רש"י לא הבנתי. (פ' וירא תשס"ו) ור' רש"י במדרש (בראשית רבה נא, ט), ששלטו בעצמן לסבול הכאב וקרעו בתוליהן להתעבר מיד.