ברכת אשר על התורה, שמות ד:כו

רש"י ד"ה וירף, המלאך ממנו, אז הבינה שעל המילה בא להרגו. ע"כ. וקשה לי, והרי כבר אמר רש"י קודם (כד, ד"ה ויבקש המיתו): ...הבינה ציפורה שבשביל המילה הוא. ע"כ. והראיה שהבינה היטב היא, שאכן עשתה כפי שעשתה. וכבר שאל רא"ם והניח בקושיא. והנה "דעת זקנים מבעלי התוספות" משיבים יפה, וכמו כן מיישב את הקושיא ר' דוד פארדו ב"משכיל לדוד", וזו לשונו: נראה לי לומר דוודאי בשעת הבליעה הבינה דענין מילה איכא... אלא דנסתפקה אם כוונת המלאך היתה לומר שחייב מיתה על עסקי המילה או דילמא איפכא, שכוונתו הוא דחייב מיתה על איזה דבר אחר, אלא שבזכות המילה הוא ניצול, שמגינה עליו... ולכך נתחכמה וחשבה למול את הבן מיד ואז בזה תדע האמת, שאם המלאך ירפה ממנו, בזה תדע שבא להורגו על ענין המילה, ואם תתמיד הבליעה, אז תדע שהוא בשביל דבר אחר וכו'. עיין שם.

ובאשר לקושיא מ"שלוחי מצוה אינם ניזוקין" ומשה רבנו שליח מצוה היה, שהרי בציוויו ית' הלך מצרימה, להושיע את ישראל, ראה "אור החיים" הק' המובא למעלה (פסוק כ). (פ' שמות תשמ"ז)