ברכת אשר על התורה, שמות כט

רש"י ד"ה לקח, ...אחת של קיחה ואחת של לקיחה. ע"כ. הניחא בציווי ובלשון עתיד, אבל לא ראיתי שורש זה בלשון עבר - קחתי, קחת וכדו'. וצ"ע. (פ' תצוה תשמ"ח)

רש"י ד"ה פר אחד, לכפר על מעשה העגל וכו'. דומה כי יש להסיק מכאן שרש"י סובר, כי הציווי על הקמת המשכן ניתן אחרי מעשה העגל? (פ' תצוה תשס"ב) וראה מש"כ למעלה (כה, ב)

רש"י ד"ה משחים בשמן, אחר אפייתן מושחן כמין כ"ף יוונית, שהיא עשויה כנו"ן שלנו. ע"כ. וראה דברי המשנה במסכת מנחות (עד ע"ב): "מושחן כמין כי, והשאר נאכלין לכהנים", ובגמרא שם (עה ע"א): "אמר רב כהנא, כמין כי יווני". ור' פנחס קהתי בפירושו מפרש בפשטות - X, כרמב"ם (הלכות כלי המקדש א, ט). וראה גם הציור ברש"י דפו"ר וקצת קשה לפענחו. המעניין בסוגיה זו הוא שאיש אינו מנמק את הצורך להיזקק ללשון היוונית. ולעניות דעתי מכאן ראיה לרמב"ם, שאילו היו מושחין בצורת כ, ח, או ט, או נ, כי אז לא היה צריך להיזקק ליוונית, אבל כדי לציין X אכן צריך להיזקק לשפה זו, שהרי אין אות כזאת בלשון הקודש. מכל מקום לפי רש"י כאן, המשיחה נעשתה בצורת האות נו"ן, אך להלן (פסוק ז ד"ה ומשחת אותו) כתב: אף משיחה זו כמין כ"י, נותן שמן על ראשו ובין ריסי עיניו ומחברן באצבעו. ע"כ. ולזה תתאים יותר כ"ף (הפוכה) או חי"ת.

וראה רש"י להלן (לו ד"ה ומשחת אתו): ...וכל המשיחות כמין כ"ף יוונית. ע"כ. ומוסיף "שפתי חכמים" (אות פ): ...והוא כצורת נו"ן שלנו. ואם אמנם כן, שוב קשה לי, למה לא יאמר כן תחילה - כנו"ן שלנו, ולא יזקק ללשון יוונית? וכן להלן (ל, כו) בד"ה ומשחת בו. (פ' תצוה תשמ"ז)

וראה רש"י בספר ויקרא (ב, ד ד"ה וכי תקריב). וראה גם רש"י בספר במדבר (יג, כא ד"ה ממדבר צן וגו'): "הלכו בגבולותיה באורך וברוחב כמין גם", ולכאורה אין זו אלא כ"ף סופית הפוכה, ולשם מה אפוא להיזקק לאות יוונית. (פ' ויקרא ושלח תשמ"ח) וראה "הכתב והקבלה" שאף הוא תמה למה הוזקקו לאות היוונית ולא אמרו כמין נו"ן. וביאר שכוונת רש"י לנו"ן הפוכה, שאינה בלשוננו. וב"צדה לדרך" כתב: ואני אומר שהכל עולה אל מקום אחד, כי הצורה של טי"ת היא צורת נו"ן כפופה כמין כ"ף כפופה, דלכך השתמשו חכמים ז"ל באותיות יווניות כמו כמין כ"י וכן כמין גאם, מפני שאין בנמצא אותה צורה ממש באותיות שלנו, אלא דמיון ודוגמא בעלמא כמו שדייק לשון כמין, כן נראה לי. וראה בירור נרחב ב"תורה שלמה" (מילואים לפרשת תצוה סימן כ עמ' קצד). ורבי דוד חיים קורינאלדי בפירושו "בית דוד" על המשנה (מסכת מידות פ"ג מ"א) כתב: דלא בעי למנקט אותיות הקדושות לצורה. ע"כ. כלומר חז"ל הקפידו שלא להשתמש באותיות הקודש כדי לתאר צורות. (הראני ר' גרשון באס שי')

רש"י ד"ה ואפדת, קשט ותקן החגורה וכו'. ולא ידעתי, מה פירוש "קשט" בהקשר דנן. (פ' תצוה תש"ס)

ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרן את הכתנת וגו'. בכתובים אלה אין מוזכרים המכנסיים שבהם מדובר למעלה (כח, מב), ואף הם חלק מבגדי־הכהונה. מסתבר שאותם לא הלביש משה אלא כל אחד לבש בעצמו, ומטעמי צניעות, וכפי שמשתמע מן הפסוקים שם - "ועשה להם מכנסי בד... והיו על אהרן ועל בניו" וגו'. וראה מה שכתבתי למעלה (כח, ד). (פ' תצוה תשמ"ח)

רש"י ד"ה ומשחת אתו, אף משיחה זו כמין כ"י וכו'. למעלה (פסוק ב) דיבר על כמין כ"ף יוונית שהוא כמו נו"ן שלנו, ואילו כאן מדבר בכ"י, בלא לציין את שפת האות, ולא ידעתי מהי. וצריך לבדוק. (פ' תצוה תש"ס)

צריך לומר כ"י כראשי־תיבות שפירושם - כ"ף יוונית והכל אתי שפיר, אלא שבמנחות (עה ע"א) הלשון הוא "אמר רב כהנא כמין כי יווני", כלומר אין כאן ראשי־תיבות. וראה מה שכתבתי למעלה (פסוק ב). (פ' כי תשא תש"ס)

"וחגרת אתם אבנט אהרן ובניו" וגו'. תמוה שדווקא חגורת האבנט מוזכרת במשותף לאהרן ולבניו, ולא הכתונת ולא המגבעת־המצנפת, וכמובן לא המכנסיים שלבישתם כלל אינה מוזכרת, כמו שכתבתי למעלה (ה-ט). (פ' תצוה תשנ"ח) וכך ב"דעת מקרא" על אתר: בציוויים (למעלה כח, לט-מ) על עשיית הבגדים נזכר האבנט של אהרן לחוד, והאבנטים של בניו לחוד, וכאן, בהלבשת אהרן, לא נזכר האבנט כלל; ובהלבשת האבנטים לבניו נכלל גם אהרן. ואולי יש כאן רמז, שהאבנט הוא החגורה המסמלת את ההכנה לעבודה ואת הזריזות בעבודה. ובזאת חייבים אהרן ובניו להיות שווים ולחגור את האבנטים ביחד, שאין אהרן יכול לעשות את העבודה בלא בניו, ולא בניו בלא אהרן.

רש"י ד"ה והיתה להם, מילוי ידים זה לכהונת עולם. ע"כ. ראה דבריו היפים של בעל "שפתי חכמים" (אות ר). אלא שפירושו של רש"י קשה, כי כיצד אפשר לומר "והיתה - מילוי ידים..."? ולעניות דעתי אפשר לפרש בפשטות: אחר מילוי כל האמור קודם תהיה להם כהונת עולם (בלא אות־השימוש למ"ד). כלומר הפועל "והיתה" אינו מצריך משלים שיבאר, מה יהיה לכהונת עולם. ולכאורה גם אונקלוס הבין כך: "ותהי להון כהונתא לקיים עלם". (פ' תצוה תשמ"ט)

רש"י ד"ה יד אהרן ויד בניו, במילוי ופקודת הכהונה. ע"כ. המלה "במילוי" קשה. כיצד אפשר למלא במילוי? (פ' תצוה תשמ"ט) ובדפו"ר הגירסה: במנוי הכהונה.

"...חטאת הוא". קשה לי מה בא ביטוי זה לומר כאן, במקום שדין חטאת זו אינו כדין כל יתר החטאות, וכפי שכבר ציין רש"י. (פ' תצוה תשנ"ט) וראה רמב"ן על אתר.

רש"י ד"ה על נתחיו, עם נתחיו, מוסף על שאר הנתחים. ע"כ. ורש"י מפרש כן משום שחסר המושא של "ונתת", כלומר תתן את קרבו וכרעיו עם יתר הנתחים (שאינם טעונים רחיצה). ומסתבר שכך גם צריך לפרש באשר לסיפא דקרא - "ועל ראשו", דהיינו - עם ראשו. (פ' תצוה תשמ"ז) וכן ברא"ם.

רש"י ד"ה בהן ידם, הגודל (האגודל), ובפרק האמצעי (מכילתא צו א, כא). ע"כ. קצת קשה, שהרי לבהן שלנו רק שני חלקים, וממילא אין אמצעי. וצריך אפוא לומר שהכוונה לחלק השני, להבדיל מן החלק השלישי המחובר ליד ואינו ניכר אפוא לעין. (פ' תצוה תשמ"ח)

רש"י ד"ה החלב, זה חלב הדקים או הקיבה. ע"כ. וראה הערה 77 בחומש "תורת חיים" מראה מקום - מחלוקת רבי עקיבא ורבי ישמעאל בתורת כהנים פי"ד ("את כל החלב אשר על הקרב" - ויקרא ג, ג - רבי ישמעאל אומר: להביא את החלב שעל הקיבה. רבי עקיבא אומר: להביא את החלב שעל הדקים). דומה שצורה זו של הבאת שתי שיטות במחלוקת תנאים היא נדירה אצל רש"י, ולכאורה גם זה נושא למחקר. (פ' תצוה תשס"ג) ובדפו"ר הגירסה: זה חלב הדקין והקיבה. כלומר שני החלבים בכלל "החלב". וראה "יוסף הלל" שגירסה זו עדיפה, שכן גם לפי רבי עקיבא יש חלב הקיבה שהוא אסור מן התורה.

רש"י ד"ה והאליה, ...שנאמר "לעמת העצה יסירנה" (ויקרא ג, ט), מקום שהכליות יועצות. ע"כ. זו הפעם הראשונה שנתתי לבי לביטוי "כליות יועצות". במה הן יועצות? (ראה חולין יא ע"א). ושאלתי את ידידי ר' אברהם רון שי', והיתה זו הפעם הראשונה גם אצלו ששם לב לקושי. אחר כך טלפן לי וציין את מראה המקום - ברכות סא ע"א, שם מובאת ברייתא בזו הלשון: תנו רבנן: כליות - יועצות, לב - מבין, לשון - מחתך (את הדיבור), פה - גומר (מוציא את הדיבור), וֵשט - מכניס ומוציא מיני מאכל, קנה - מוציא קול, ריאה - שואבת כל מיני משקין, כבד - כועס, מרה - זורקת בו (בכבד) טיפה ומניחתו (מרגיעה אותו מכעסו) וכו'. ועדיין קשה. (פ' תצוה תשנ"ה) על שאלה זו השיב נתנאל שי': תפקידן של הכליות לסנן את הדם ולהפריש את הרעלים מן הגוף. הרופאים הנפרולוגים האמונים על הטיפול במחלות הכליה לא מפסיקים להלל את הכליה שהיא לדעתם האיבר הכי חכם בגוף - "הלב - הוא משאבה. הכליה - חכמה!", וודאי שיש קשר גדול בין היכולת להבדיל בין טוב לרע ליכולת לתת עצה טובה. ועוד: הכליות הן איבר זוגי. היועצים במקרים רבים היו שניים לפחות, וכך יכלו לתת חוות דעת מכיוונים שונים. וראה דברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (ד, כה), ודברי רבי אליהו אליעזר דסלר בספרו "מכתב מאליהו" (ח"ב עמ' 36).

רש"י ד"ה כי איל מלאים הוא, שְלָמִים, לשון שְלֵמוּת... מגיד הכתוב שהמלואים שְלָמִים, שמשימים שלום למזבח וכו'. כך צריך לנקד, ויש כאן שני פירושים שונים: (א) לשון שלמות. (ב) המלואים משימים שלום. וקצת תמוה שאין רש"י מבליט את השוני קצת יותר. ובאשר למקורו של רש"י, ראה "לפשוטו של רש"י" על אתר. (פ' תצוה תשמ"ט)

רש"י ד"ה ורקיק, ...ומזה לא היה למשה למנה אלא חזה בלבד. ע"כ. כלומר בניגוד לחלות שבקרבן תודה (ויקרא ז, יב-יג) או בקרבן נזיר (במדבר ו, יג-יד) בהם מכין בעל הקרבן ארבעים חלות (עשר מכל מין), ותורם אחת מכל מין ונותן לכהן, כאן החלה הנתרמת מתוך העשר נקטרת על המזבח. (פ' תצוה תשנ"ג)

רש"י ד"ה על כפי אהרן וגו', שניהם עסוקין בתנופה... ובזה היו אהרן ובניו בעלים, ומשה - כהן. ע"כ. כלומר במקרה זה תפקיד הכהן מוטל ומתבצע על ידי משה. ודברי בעל "שפתי חכמים" (אות ע) אינם נראים. (פ' תצוה תשמ"ט)

רש"י ד"ה תנופה, מוליך ומביא... מעכבת ומבטלת פרעניות ורוחות רעות, מעלה ומוריד וכו'. כך צריך לגרוס ברש"י ותיבת "תרומה" אינה שייכת לכאן. ובדפו"ר אכן אינה. (פ' תצוה תשמ"ח)

ואם להשאירה, צריך לשים נקודה לפניה, כלומר: תרומה מעלה ומוריד וכו'. (פ' תצוה תשנ"ט)

רש"י ד"ה תנופה, לשון הולכה והבאה, וינטלי"ר בלע"ז. ע"כ. וקשה לי, למה אין רש"י אומר דברים אלה - גם ביאור המלה וגם תרגומה ללשון לעז - כבר למעלה (בפסוק כד, בסוף ד"ה תנופה)? (פ' תצוה תשמ"ז) הערת ר' חזקי פוקס שי': שמא ביקש רש"י לבאר את המושגים 'תנופה' (לשון הולכה והבאה) ו'הרמה' (לשון העלאה והורדה) יחדיו כדי להקל על הלומד, שיקל עליו להבחין בין המושגים. כדי לסמוך את ביאור המושגים ללשון הכתוב, נאלץ רש"י לאחר את ביאורו למושג 'תנופה' עד כאן, סמוך לד"ה "הורם - לשון מעלה ומוריד".

רש"י ד"ה ולמלא בם את ידם, על ידי הבגדים הוא מתלבש בכהונה גדולה. ע"כ. ולכאורה חסר כאן ההמשך - והם, כלומר הבנים, בכהונת הדיוט, שהרי הכתוב מדבר בלשון רבים. וצ"ע. (פ' תצוה תשמ"ט)

רש"י ד"ה תחתיו מבניו, מלמד שאם יש לו לכהן גדול בן ממלא את מקומו, ימנוהו כהן גדול תחתיו (יומא עב ע"ב). גם זה יכול להוות מקור לדברי רמב"ם בהלכה הידועה בדבר מינוי הבן בכל משרה שהאב החזיק בה, ובלבד שהוא ראוי לכך (הלכות מלכים א, ז), אך רמב"ם שם מסיק כך על־פי ספרי מדברים (יז, כ). (פ' תצוה תשנ"ח)

רש"י ד"ה הכהן תחתיו מבניו, מכאן ראיה וכו'. כל הדיבור קשה, וראה "לפשוטו של רש"י" על אתר המגיע למסקנה שלכאורה זוהי תוספת של אחד התלמידים. אלא שגם תוספת תלמיד רש"י מן הראוי שתהא מובנת. (פ' תצוה תשמ"ט)

ומכל מקום, בנוסח שלפנינו המלה "ממש" בוודאי מיותרת לגמרי ואף תמוהה, וגם תמוהה הראיה - לפיכך וכו', שהרי לפי פירושו של רש"י צריך לומר שהטעם תביר מושך את התיבה "הכהן" אל הסיפא. (פ' תצוה תש"ס)

וכך מבואר הדיבור בספר "שערי אהרן" של הרב אהרן רוטר: מלת כהן מתפרשת בשתי אנפין: (א) שם התואר, כמו כהן מדין. (ב) לשון פועל, דהיינו מכהן. אבל אם תפרשהו רק בשם התואר, נמצא שהמקרא חסר, וכאילו כתוב - הכהן אשר יכהן תחתיו, ומסתבר טפי דאין המקרא חסר, לכן כתב רש"י דמכאן ראיה דלשון כהן יש בו עוד משמעות, דהיינו פועל. ולפי זה אין המקרא חסר, רק זהו פירושו: שבעת ימים ילבשם המשרת תחתיו מבניו. עוד הביא רש"י ראיה מהניגון תביר, דידוע דניגון תביר הוא תמיד דבוק לנגון הטפחא, כי אין תביר בלא טפחא, ולכן כתב רש"י, דממה שמוטעם מלת הכהן בתביר ומלת תחתיו בטפחא, דשייכים ודבוקים להדדי, גם מכאן מוכח דכוונת הפסוק דלא להוסיף בקרא כלום, דאם לא כן לא הוה ליה לנקד מלת הכהן ומלת תחתיו בטעמים דשייכים ודבוקים להדדי, כיון דחסר בקרא מלות אשר יכהן, אלא מכאן גם כן ראיה, דמלת כהן פירושה עובד ממש, נמצא דלא חסר בקרא כלום, וזהו שסיים - לפיכך ניגון התביר נמשך לפניו (מה שכתב "לפניו", אין פירושו קודם, אלא מלשון "במנחה ההולכת לפני"), כלומר מלת הכהן נמשכת בתביר לפני מלת תחתיו דהוא בטפחא דשייכים להדדי. ע"כ. וראה "שפתי חכמים" (אות ה). (פ' תצוה תשס"א)

רש"י ד"ה פתח אהל מועד. כל החצר קרוי כן. ע"כ. וראה ניסוח ביאורו למעלה (פסוק יא) - בחצר המשכן שלפני הפתח. ולא ידעתי לשם מה החזרה על ביאור צירוף מילים זה, ואם להביאו, למה באורח שונה. (פ' תצוה תש"ס)

ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם... ואם יותר וגו'. ומן הסתם יוותר, כי כיצד יאכלו חמישה אנשים איל שלם בסעודה אחת?! (פ' תצוה תש"ס) וראה "משך חכמה" לפסוק לד שכתב: לא הזכיר שלא יותירו כמו שצוה בכל הקרבנות, פשוט שלא יוכל אחד לאוכלו, ואכילה כזה לאו מצוה, לכן אין מהנימוס להזהירן על זה.

"...כי קדש הוא". בעוד שלמילים "כי קדש הם" שבפסוק הקודם מעיר רש"י: קדשי קדשים וכו', כלומר מסביר את סיבת איסור האכילה, אינו מסביר כאן מאומה. (פ' תצוה תשס"ג) וכך דרשו חז"ל במסכת פסחים (כד ע"א): תניא, דאמר רבי אלעזר אומר, לא יאכל כי קדש הוא, כל שבקודש פסול - בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו.

רש"י ד"ה ונסך, לספלים... ומשם יורד לשיתין במזבח בית עולמים, ובמזבח הנחשת יורד מן המזבח לארץ. ע"כ. וקשה לי, כיצד זה "יורד" היין מן גג המזבח, והרי זה שטוח היה? (פ' תצוה תשס"ב) בבית ראשון גלשו המים והיין מגג המזבח לרצפת העזרה, שם חילחלו לתוך נקב שהיה ברצפה בסמוך למזבח. ובבית שני, חילחלו המים והיין לתוך נקב שהיה בגג המזבח עצמו בין שני הספלים. נקב הנסכים היה עמוק מאוד והגיע עד לתהום, ונקרא "שיתין". למעשה היה זה אותו נקב עצמו בבית ראשון ובבית שני, אלא שהמזבח בבית שני התרחב בארבע אמות בדרום ובמערב, ואותן ארבע אמות 'קלטו' את נקב הנסכים והוא הפך להיות תחת המזבח, ולכן פתח הנקב החל מתוך המזבח עצמו. ראה "שיעורים בספר ויקרא" של ר' אליעזר מרדכי בן־שם (ח"א עמ' עד) וראה רש"י למסכת זבחים (סא ע"ב ד"ה שיתין הוסיפו).

ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. לא ידעתי, לשם מה חזרה זו על האמור בסיפא של פסוק לט.

...תעשה לה וגו'. צריך לומר שמוסב על מנחת הערב, אף כי אינה מוזכרת בשם זה, שֵם ששמור למנחת הבקר, ועליה מוסב "וכנסכה", כדברי ראב"ע. (פ' תצוה תשמ"ט)

רש"י ד"ה תמיד, מיום אל יום וכו'. ראה מה שכתבתי למעלה (כז, כ; כח, ל). (פ' תצוה תשנ"ט)

רש"י ד"ה אשר אועד לכם, כשאקבע מועד "לדבר אליך שם" וכו'. לשון "לכם" שבפסוק אינו מובן לי, וכן לא מובן לי, כיצד רש"י מתרגם אותה ללשון יחיד בלי שיציין דבר. (פ' תצוה תשנ"ח) להלן (פסוק מג) כותב רש"י: "ונועדתי שמה - אתועד עמם בדבור". מבואר אם־כן שלמרות הפניית הדיבור האלהי אל משה לבדו, מכיוון שבא עבור כלל ישראל, אף הם היו שייכים בהתוועדות הקשורה בו. וראה ראב"ע על אתר שכתב: "לכם" - לישראל. (הערת ר' חזקי פוקס שי')