ברכת אשר על התורה, שמות כו

רש"י ד"ה כרבים מעשה חשב, ...פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן - ארי מצד זה ונשר מצד זה וכו'. וקשה אפוא לשון כרובים. ועוד: לא ידעתי מקורו של רש"י לדמויות החיות. וכבר שאלו על כך רא"ם ו"מנחת יהודה", כמובא ב"שפתי חכמים" (אות ק), ושם ישנם גם מקור לדמות החיות וגם קצת תשובה לשאלה, כיצד דברי רש"י אלה מתיישבים עם דבריו לביאור "כרובים" למעלה (כה, יח). (פ' תרומה תש"ן)

ועל כל פנים, על רקע זה, צריך לבדוק מה סיבת ההתרחקות מכל ציור ובלט בכלל, ובבית־הכנסת בפרט. בימים אלה ראיתי תשובה של הרב עובדיה יוסף שליט"א (בגליון "ערב שבת") בה הוא יוצא חוצץ נגד רקימת אריות או נשרים על פרוכת ארון הקודש, ודבריו מיוסדים, בין השאר, על דברי המכילתא (סוף פרשת יתרו): "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם"... שלא תאמר: הואיל ונתנה תורה רשות לעשות בבית המקדש, הריני עושה (כרובים) בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, תלמוד לומר: "לא תעשו לכם"! (פ' תרומה תשמ"ט) וראה דברי ה"מרדכי" במסכת עבודה־זרה (סימן תתמ) הדן באריכות בנוגע לציור חיות בבתי כנסת. (הערת ר' חזקי פוקס שי')

ובאשר לתיאור רש"י את דרך העבודה שבכאן - שני דברים מבדילים בין "מעשה חושב" שבפסוקנו לבין "מעשה רוקם" שבפסוק לו: (א) ב"מעשה חושב" - הדמויות הארוגות על הבד שונות בכל צד, וב"מעשה רוקם" - הדמויות זהות בשני הצדדים. (ב) ב"מעשה חושב" - הדמויות ארוגות בבד, וב"מעשה רוקם" - הדמויות רקומות על־גבי הבד. (פ' תצוה תשנ"ד)

רש"י ד"ה יהיה סרוח וכו', ...למדה תורה דרך ארץ, שיהא אדם חס על היפה. ע"כ. ומבאר "דבק טוב" שאם לא ללמדנו זאת, לא היה הכתוב צריך לכתוב "...יהיה סרוח" וגו', שהרי בהכרח כך, ומה בא ללמדנו. אבל אינו מפרש את עיקר הקושי - מה טעם ביפה כשהוא מכוסה תמיד? ומעין פרושו של "דבק טוב" גם אצל "משכיל לדוד", ומעין זה גם אצל "באר יצחק" בשם רבנו בחיי, אך גם שם אין נדרשים לשאלתי. יתירה מזו יש לשאול להלן (כו, כט) "וצפית את הבריחם זהב" - לשם מה ציפוי מסובך זה (ראה רש"י שם), והרי לא ראו זאת אלא בשעת הקמת המשכן ופריקתו, כי כל יתר הזמן הכל היה מכוסה ביריעות האהל. וראה תוספות מנחות (לב ע"ב ד"ה הא) שדבר המסותר מן העין אינו צריך הידור, כלומר קשה מכאן על דעת רבנו תם זו, אף כי היא יפה ביותר בפשטותה. וראה ראב"ע להלן (פסוק יח). (פ' תרומה תשמ"ח, תשנ"ז) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: עיין מה שכתבתי לעיל (ריש הפרק - דרך ארץ ג).

רש"י ד"ה מכסה לאהל, ...עשה עוד מכסה אחד של עורות אילים מאדמים, ועוד למעלה ממנו מכסה עורות תחשים... אלו דברי רבי נחמיה. ולדברי רבי יהודה מכסה אחד היה וכו'. והוא על־פי שבת כח ע"א. והנה כדעת רבי נחמיה משמע כאן ולהלן (לו, יט; לט, לד), ואילו כדעת רבי יהודה משמע מלהלן (לה, יא; מ, יט) וגם מבמדבר (ד, כה). ומעניין שבגמרא שבת מובאת מחלוקתם בלא כל התייחסות לכתובים, ואולי זה משום שיש כתובים לכאן ולכאן. וראה מה שכתבתי בספר במדבר (ג, כה). (פ' פקודי תשמ"ט, ויקהל־פקודי תשנ"ג, במדבר תשס"ב)

כאן מביא רש"י מחלוקת התנאים ממסכת שבת, ואילו להלן (לה, יא ד"ה ואת מכסהו) הוא מפרש חד וחלק כדברי רבי יהודה, וכבר הערנו על תופעה זו שברש"י. (פ' ויקהל־פקודי תשנ"ו)

רש"י ד"ה ועשית את הקרשים, ...יעקב אבינו נטע ארזים במצרים וכו'. לשאלתי, אמר לי ר' יהודה פליקס שי', כי יש לו הוכחות לכך שארזים הוא שם לעצי־בניין, וכי ארזי הלבנון הם המעולים שבהם. ברם, קשה לי, לשם מה חוזר כאן רש"י על דבריו על נטיעת יעקב אבינו ארזים במצרים, והרי כבר אמר כך למעלה (כה, ה) כמעט באותו הנוסח. (פ' תרומה תשנ"ז)

"עשר אמות ארך הקרש, ואמה וחצי האמה רחב הקרש האחד". ובאשר לעוביו, ראה גמרא שבת (צח ע"ב) מחלוקת רבי יהודה ורבי נחמיה, אמה למטן, ולמעלן כאצבע או אמה לכל האורך. אך קשה, למה אין הכתוב מפרט גם מימד זה. (פ' תרומה תשנ"ו) וראה חידושי רבנו פרחיה למסכת שבת (צו ע"ב ד"ה ואמרינן) שכתב: ואני אומר שמן הכתוב נמי ייראה שעובי הקרשים אמה, שנאמר: "ושני הקרשים תעשה למקצעת המשכן בירכתים", ורוחב קודש הקדשים עשר אמות, וכשהעמידו ששה קרשים לרחבו, שרוחבן תשע אמות, הרי נמצא חסר מצד זה חצי אמה ומצד האחר חצי אמה, וכשמניח קרש (שרחבו אמה וחצי) בכל מקצוע מירכתי המשכן, הוא סותם חצי אמה בלבד, והאמה הנשארת מרחבו היא סותמת כנגד עובי הקרש הסמוך לו, ולא יהיה פגום נכנס ופגום יוצא אלא הכל שווין שלמים. ע"כ.

ועוד קשה, לפי הדעה "ולמעלן כאצבע", כיצד סודרו הקרשים שבפינות. (פ' תרומה תשנ"ז) וראה שיטה להר"ן (שבת צח ע"ב ד"ה האי) שלדעת התנא שהקרשים היו כלין והולכין עד כאצבע, הקרשים היו כלין והולכין מצד חוץ, אבל מצד פנים המשכן, היה שווה למעלה כלמטה.

ורש"י כאילו מתעלם מן המחלוקת ואומר בפשטות (פסוק יז ד"ה אשה אל אחתה) "...וזו משוכה לצד חוץ בעובי הקרש שהוא אמה". (פ' תרומה תש"ס)

רש"י ד"ה שתי ידות לקרש האחד, ...וידות הקרש הנכנסות בחלל האדנים חרוצות משלושה צדיהן רוחב החריץ כעובי שפת האדן שיכסה הקרש את כל ראש האדן וכו'. וראה "שפתי חכמים" (אות ד) וצ"ע, שהרי כדי למנוע את הרווחים בין הקרשים די בחריצת שני הצדדים שבהם מתחברים הקרשים. (פ' תרומה תשס"ב)

וראה להלן (כד, ד"ה ויהיו תֹאמִם מלמטה), שם אין רש"י מדבר אלא בשני הצדדים שליד יתר הקרשים, מימין ומשמאל. אבל, במחשבה שניה, ודאי צריך לחרוץ גם את הצד הפונה לחלל המשכן, שאם לא כן לא יוכלו להצמיד את הקרשים שבפינות זה לזה. ועדיין קשה באשר לצד הפונה כלפי חוץ. (פ' תרומה תשס"ב)

"...משלבת אשה אל אחתה". משום־מה הבנתי תמיד שהכוונה ששתי הידות יהיו בשני אדנים נפרדים, כדי להבטיח הצמדת הקרשים זה אל זה. ולא שמתי לב שאם כן יהיה, ישארו שני האדנים הקיצונים בצד המזרחי ריקים למחצה. ואולם אם לא כך, אלא כל קרש תקוע באדן שלו, כפי שאכן ראוי להבין, מובטחת הצמדת הקרשים זה אל זה על ידי הבריחים והטבעות בלבד, וגם זה קצת קשה. (פ' תרומה תשנ"ט) וראה רלב"ג שכתב שתכלית האדנים היתה כדי שלא יבלו ראשי הקרשים בארץ, וכדי שיהיה בנין המשכן יותר חזק.

"...לפאת נגבה תימנה". קשה כפל הלשון "נגבה תימנה", ואונקלוס אכן מתרגם "דרומא", מלה אחת, ולא שתיים. וכן הוא להלן (כז, ט) ובדומה (שם, יג) - קדמה מזרחה. (פ' תרומה תשס"ב) וראה "שמלת גר" לרבי אליהו ברקוביץ.

רש"י ד"ה לפאת נגבה תימנה, אין פאה זו לשון מקצוע (=זווית) אלא כל הרוח קרויה פאה, כתרגומו וכו'. ואילו להלן (כז, ט ד"ה לפאה האחת) רש"י מקצר: כל הרוח קרוי פאה. ע"כ. דומה שהדגש הוא על "פאה זו", כלומר לשון פאה שבכאן פירושו רוח, אך לא תמיד כך. וראה דברי רש"י בספר ויקרא (יט, ט) על הפסוק "לא תכלה פאת שדך", ושם (יט, כז) על "פאת זקנך". וצריך אפוא לפרש כל אחד במקומו. (פ' תרומה תשס"ב)

"בריחִם". חסר יו"ד. וכן הוא בפסוקים כז ו־כט. למה? והרי ברור שזהו לשון רבים. (פ' תרומה תשנ"ד)

רש"י ד"ה חמשה לקרשי צלע המשכן, ...שהעליונים והתחתונים היו להן טבעות... שתי טבעות לכל קרש משולשים בתוך עשר אמות של גובה הקרש וכו'. המלה משולשים אינה מובנת לי. (פ' תרומה תשנ"ט, בית־אל, בר מצוה של נחמיה יהודה שי') וראה "לפשוטו של רש"י" שהכוונה לשלושת ה"מחלקים" את אורך הקרש (טבעת הבריח העליון, נקב הבריח התיכון וטבעת נוספת לבריח התחתון). נמצא שהיה הקרש מחולק לארבעה חלקים שווים של שתי אמות ומחצה כל חלק. השווה רש"י לספר דברים (יט, ג ד"ה ושלשת את גבול ארצך).

רש"י ד"ה וצפית את הבריחם זהב. ראה מה שכתבתי למעלה (יג). (פ' תרומה תשמ"ח)

...אשר הראית בהר. מענין שכאן, לא כמו למעלה במנורה (כה, לא וגם לא כפסוק מ שם), אין רש"י מזכיר את הנס ("הראה לו הקב"ה מנורה של אש"), וזה קצת תמוה. (פ' תרומה תשנ"ז)

רש"י ד"ה כרֻבים, ציורין של בריות יעשה בה. ע"כ. אבל למעלה (כה, יח) מפרש: דמות פרצוף תינוק להם (על־פי סוכה ה ע"ב). מדוע שינה? (פ' תרומה תשנ"ג) וראה "תוספות השלם" (כו, א אות י ד"ה כרבים מעשה חשב) שהביא דברי רבנו שמעיה שביאר שלדעת רש"י מלת כרובים כוללת צורת כל בריה, בין של אדם בין בהמה וחיה. אמנם בכרובים שעל הכפורת קבלו חכמים שהיתה צורת תינוק שהיא צורת אדם, וביריעות המשכן קבלו לעשות צורת חיה ועוף.

הכתובים מתארים כאן את מיקומם של הארון (לג) ולעומתו את מיקומם של השולחן ושל המנורה (לה), ואינם מזכירים משום מה את מזבח הקטורת שאף הוא היה באהל. וצ"ע. (פ' פקודי תשמ"ט) וראה מש"כ להלן (ל, א).

"...והשלחן תתן על צלע צפון". קשה לי, הרי סיפא זה מיותר הוא, כי גם בלעדיו הייתי יודע כן, מכיון שברישא נאמר: "ושמת... ואת המנרה נכח השלחן על צלע המשכן תימנה".

רש"י ד"ה ועשית מסך, וילון הוא מסך כנגד הפתח, כמו "שכת בעדו" (איוב א, י), לשון מגין. ע"כ. ותמוה שרש"י מפליג עד ספר איוב, והרי שורש זה מצוי קרוב - "ושכֹּתי כפי עליך" (לג, כב). וראה מה שכתבתי להלן (לה, יב). (פ' תרומה תשנ"ט, בית־אל, בר מצוה של נחמיה יהודה שי')