ברכת אשר על התורה, שמות טו:יב

רש"י ד"ה תבלעמו ארץ, מכאן שזכו לקבורה וכו' (מכילתא). ע"כ. המאמר כשלעצמו יפה, שהרי הוא מבטא באורח מעשי את מאמרם ז"ל שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. אך קשה לתרגמו למעשה - אם כולם (חוץ מפרעה) טבעו, מי קברם? אך לכאורה יש לו חיזוק ממקום קשה אחר שבו מדובר על שלל ים־סוף - אם כולם טבעו, הרי גם תכשיטיהם טבעו עמהם, וכיצד זכו בהם בני ישראל? ולאמיתו של דבר כל העניין נראה לי עכשיו קשה. הרי בני ישראל עברו את ים־סוף, וכדי להבין כל הנ"ל צריך אפוא לומר שהמצרים המתים על מרכבותיהם וסוסיהם נשטפו אל אותו העבר, שם לקחו בני ישראל מה שלקחו, ושם קבר אותם מי שקברם, אולי הרוח.

וראה בהקשר זה דברי רש"י להלן (כב) "...שעטרו מצרים את סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים" וכו'. (פ' בשלח תש"ס)

ורש"י יד, ל (ד"ה וירא ישראל את מצרים מת) כתב, שפלטן הים על שפתו, כדי שלא יאמרו, כשם שאנו עולים מצד זה כך הם עולים מצד אחר רחוק ממנו וירדפו אחרינו. ע"כ. (תש"ס) וראה "משכיל לדוד" שנבלעו בקרקע.