ברכת אשר על התורה, דברים ט:ט

"בעלֹתי ההרה לקחת לוחֹת האבנים" וגו'. כאן אין ציווי לעשות ארון ללוחות כפי שנצטווה משה רבנו ע"ה בלוחות השניים (י, א). ולפי דברי רש"י שם (ד"ה בעת ההִוא) עוד יותר קשה לדעת, למה לא היה ציווי כזה כאן, שהרי אין להניח, שדווקא הראשונים, כל כולם מעשה אלהים, פחות זקוקים לארון להניחם בו מיד, מאשר השניים. וראה דברי "אור החיים" הק' שם, והם קצת תמוהים, כי הוא אומר היפוכה של סברה פשוטה. (פ' עקב תשנ"א)

ואם תאמר, דברי תורה עניים במקום אחד וכו', הרי אפילו בשמות (כד, יב) שהוא המקום הטבעי להוראה כזאת, אינה. (פ' עקב תשנ"ט) לפי "קיצור מזרחי" לא נצטווה להכין ארון ללוחות הראשונים, כי עד שלא חטאו היו בני ישראל במדרגה גבוהה וראויים שיהיו הלוחות מונחים ביניהם, ורק לאחר מעשה העגל הוצרכו לארון (מעין זה ב"אור החיים" הק' להלן י, א). ורמב"ן כתב (להלן י, א): ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות לפי שהיה גלוי לפניו שישברם. והוסיף ר' אריה בודנהיימר שי': שני הטעמים שמביא הרב יהושע העליר בספרו "אהל יהושע" (דרוש א, עמ' י, כמובא ב"ברכת אשר" על ספר שמות לה, יא) ביחס לשינוי הסדר בין פרשיות הציווי (תרומה תצוה) לפרשיות הקיום (ויקהל פקודי) של המשכן בספר שמות, יכולים להסביר אף את ההבדל האמור שבין לוחות ראשונים לבין לוחות שניים. טעמו הראשון הוא: השינוי בסדר העשיה נובע מירידת המדרגה של עם ישראל בחטא העגל, שכן קודם החטא היו ישראל דבוקים בו יתברך באהבה בבחינת נשואין, וכל מלאכת המשכן נעשתה על־ידי משה באופן נעלה. אולם משחטאו בעגל, נפלו ממדרגתם ונותרו בבחינת ארוסים. לכן בתחילה נצטווה משה רבנו להקדים את מלאכת הכלים הפנימיים, למלאכת האהל והדפנות. אולם לאחר שנכשלו בעגל וירדו ממדרגתם, נהפך סדר העבודה והוצרך ה' לצוות תחילה על הכלים החיצוניים ודרכם לרומם את ישראל עד שיוכלו להגיע לכלי הקדש הפנימיים. והטעם השני: לפני חטא העגל היו ישראל במדרגת אישה נשואה שיכולה להגלות בפני בעלה, אולם לאחר החטא ושבירת הלוחות, ירדו למדרגת ארוסה, שמחוייבת לנהוג בצניעות. לכן קודם חטא העגל היו יכולים הכלים לעמוד באיתגליא־בפומבי, נראים לעיני כל ישראל, אבל כשחטאו ועמדו בבחינת ארוסה, שוב לא יכלו להניח את הכלים כשהם מגולים. ניתן לומר שאלו הם הטעמים לכך שביחס ללוחות ראשונים אין אנו מוצאים ציווי להניחם בארון, שכן אז היו ישראל ברום המעלה, לעומת זאת בלוחות שניים, לאחר חטא העגל, ירדו ישראל ממדרגתם והוזקקו להניח את הלוחות בארון כשהם מכוסים.

רש"י ד"ה ואשב בהר, אין ישיבה אלא לשון עכבה. ע"כ. והנה בגמרא (מגילה כא ע"א) זוהי תשובתו של רבי יוחנן לשאלה על סתירה כביכול בין שני כתובים - כתוב אחד אומר "ואשב בהר" וכתוב אחד אומר "ואנכי עמדתי בהר" (להלן י, י), אבל קודמות לתשובתו זו של רבי יוחנן שם שתי תשובות נוספות, ורש"י מתעלם מהן. ולולא דמסתפינא הייתי מציע תשובה רביעית - רש"י בא לומר שאין זו ישיבת קבע, ישיבה במובן "וישב יעקב" (בראשית לז, א), למשל.

וקצת יש לתמוה על בעל "שפתי חכמים" (אות ק) המצביע על סתירת הכתובים הנ"ל, אך אינו מציין לדברי הגמרא הנ"ל. (פ' עקב תשנ"ט) וראה "נחלת יעקב". לדבריו, רש"י סתם כרבי יוחנן שהוא קרוב לפשוטו של מקרא.