ברכת אשר על התורה, דברים לד

רש"י ד"ה עד הים האחרון, ארץ המערב בשלותה ובחורבנה. דבר אחר, אל תקרי הים וכו'. מאוד קשה לי: מה הביא את רש"י לפרש את כל המונחים הגיאוגרפיים שבכאן - "את כל הארץ", "עד דן" (פסוק א), "ואת כל נפתלי", "ואת ארץ אפרים ומנשה", "ואת כל ארץ יהודה" (פסוק ב), "ואת הנגב" "ואת הככר" (פסוק ג), שלא בתור כאלה? (פ' וזאת־הברכה תשנ"א)

ועוד קשה, שעל פי "דבר אחר" הרי הדרשה 'אל תקרי' הכוללנית - "כל המאורעות שעתידין לאירע לישראל עד שיחיו המתים" עושה למיותרות את כל הדרשות הפרטניות המנויות כאן. ואם דווקא מאורעות אלה ראויים לאיזכור מיוחד, מה חשיבותם המיוחדת, כגון היכן שלמה יצק את כלי המקדש? (ערב יום הכפורים תשנ"ז) וראה "משכיל לדוד" (לפסוק א). לדבריו, כל המקומות שהוזכרו נמשכים אל "ויראהו ה' את כל הארץ", כלומר שהראה ה' מקומות אלו בשלוותם ובחורבנם ופירט הכתוב שמות המקומות ללמד שישנה ראיה נוספת הנוגעת לכל אחד מן המקומות.

רש"י ד"ה לאמר לזרעך אתננה הראיתיך, כדי שתלך ותאמר לאברהם ליצחק וליעקב, שבועה שנשבע לכם הקב"ה - קיימה וכו'. הקושי שלפני רש"י הוא בתיבת "לאמר", שהרי אין לכאורה למי "לומר" את הדברים. על כל פנים תמונת הקומוניקציה (קשר בין מקום למקום) של הקב"ה עם האבות המצוירת כאן דורשת העמקה ומעוררת כמה שאלות: (א) למי נחוצה עדות זו, הרי "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם" וכו'? (ב) מה תועיל עדותו של עד יחיד? (ג) כיצד יכול משה רבנו ע"ה להעיד על דבר שעדיין לא נעשה? ולומר שהעדות מוסבת על כיבוש עבר־הירדן המזרחי, לא נראה לי. כעת ראיתי מקורו של רש"י בגמרא (ברכות יח ע"ב), מדו־שיח זה מבקשת הגמרא להוכיח שהמתים יכולים לדעת מה נעשה בין החיים, ומהרש"א שם (ח"א ד"ה כבר) כותב, שאף על פי שבשעה שיאמר משה לאבות את הדבר עדיין לא תכבש ארץ ישראל, מכל מקום כיון שכבר כבשו את ארץ סיחון ועוג, שהיא חלק מארץ ישראל, וגם הראה ה' למשה את כל הארץ, הרי זה נחשב כאילו כבר כולה נכבשה לפניהם. (שמיני עצרת תשנ"ז, קדומים)

רש"י ד"ה לא כהתה עינו, אף משמת. ע"כ. לאורך כל התורה נוטה רש"י לפרש על דרך המופלא והנס, ושוב צריך לשאול, לשם מה לו לעשות כן כאן, והרי אפשר לפרש לפי פשוטו - עד יום מותו. יתרה מזה: מה פירוש לא כהתה עינו אחרי המוות? כלום יש אז ראיה פיזית?

בשעתו חשבתי, כי רש"י המלמד עושה כן כדי לעורר את שומעיו להקשיב לדבריו, וכך נרשמו גם דברים אלה בקונטרסיו, אך אחר כך נראה לי שזה פשטני מדי. אולם לא קיבלתי תשובה לשאלה העקרונית, לא מנחמה ליבוביץ ע"ה ולא מר' דב רפל שיבלח"א, אף כי שלחתי לשניהם רשימה ארוכה של הערות רש"י מסוג זה. (פ' וזאת־הברכה תש"ס)

רש"י ד"ה לעיני כל ישראל, שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם וכו'. הגם שמעשהו זה של משה נחשב לחיובי - "יישר כוחך ששברת" (שבת פז ע"א) - הרי כשלעצמו הוא מעשה מעציב. אותם הלוחות שלקבלתם ציפו מ"ט יום (ועוד ארבעים יום, שבהם היה משה רבנו בהר סיני) מאז יציאתם ממצרים, נשברו לעיניהם, בלא שהיתה ערובה לכך שיקבלו אחרים תמורתם, ותמוה אפוא שרש"י מסיים את פירושו לתורה באיזכור אירוע זה. ושמא אפשר לומר שיש כאן משום קשר בין סופה של תורה לתחילתה - יש בריאה ויש שבירה שיש בה משום בריאה, בחינת "סתירת זקנים בנין". לא יתכן שעגל זהב והלוחות יתקיימו בכפיפה אחת, ועל כן היה בשבירת הלוחות משום בריאת מציאות נאותה. (מוצאי שמיני עצרת תשמ"ט)

ראיתי שרש"י התחיל פירושו לתורה באות אל"ף וסיימו באות תי"ו, ולא בכדי הוא זה.