בנין יהושע על אבות דרבי נתן ט:ב

נסו. ענין נסיון להקב״ה הוא מעוט האמונה והסתפקות בו ולכך חטא העגל ג״כ נקרא נסיון. תוי״ט בפ״א פ״ה מ״ד ועי״ל רפל״ד:

ולא נענשו אלא על לה״ר. הביא זה הכא משום דנגעים באים ג״כ על לה״ר כדלקמן:

אחד על הים. בערכין דט״ו ע״א קחשיב הגמרא שנים על הים א׳ בירידה וא׳ בעליה. ולא קחשיב התם א׳ בחורב וכ״ה בס״א הכא ג״כ ולקמן:

בתחלת המן. אל תותירו ויותירו:

בסוף המן. אל תצא ויצאו כך איתא הסדר בקרא (פ׳ בשלח) אבל בגמרא דערכין הנ״ל איתא להיפך אל תצאו וגו׳ אל תותירו וגו׳ ולא ידעתי למה:

בשליו הראשון. בשבתכם על סיר הבשר וגו׳ (בפ׳ בשלח):

בשליו האחרון. והאספסוף אשר בקרבו (במדבר י״א:ד׳) גמרא שם:

א׳ במרה. דכתיב ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות וגו׳ וילכו (שמות ט״ו:כ״ג):

וא׳ ברפידים. (שם יז) ויחנו ברפידים ואין מים לשתות וגו׳ וירב העם וגו׳ גמרא שם ולכאורה קשה מדוע קחשיב הנהו מאוחר שהמה מוקדמים אבל באמת בגמ׳ שם הנך ראשונה יסעו דקחשיב אותם מיד אמר שנים בים ע״ש:

ואחד בחורב. לא גרסי׳ כי היינו חורב היינו מעשה העגל ועי״ל ד״ה אחד על הים וברש״י חומש ריש דברים על פסוק אחד עשר יום מחורב:

של מרגלים קשה מכלם. ע״ז נחתם גז״ד שהיה בו לה״ר. גמ׳ שם:

כיוצא בו וכו׳. מביא עוד ראיה על הוצאת דבת הארץ נתחתם דכתיב דבת הארץ רעה על דבת הארץ שהוציאו ולא תימא משום שאמרו כי חזק הוא ממנו כדאיתא בגמרא שם. מפרש. ול״נ משום שאמר למעלה נגעים באים בעונו של רשע. לכך קאמר כיוצא בו המה עונשים על לה״ר עוד מלבד הנגעים:

ושחה לה למרים. ר׳ נתן אומר מרים היתה בצד צפורה בשעה שנא׳ למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה כיון ששמעה צפורה אמרה אוי להם לנשותיהן של אלו אם הם נזקקין לנבואה שיהיו פורשין מנשותיהן כדרך שפירש בעלי ממני ומשם ידעה מרים והגידה לאהרן הובא ג״כ ברש״י חומש ס״פ בהעלותך ע״ש:

וילך מלמד שנסתלק מאהרן. בשבת דצ״ו ע״א קדריש מויפן אהרן שפנה מצרעתו פרש״י שקדם ונתרפא:

בהחבא. בסתר:

של אבא עמרם. ל״ד דזה המעשה היה בסוף מ׳ כמ״ש תוס׳ פר״ע דפ״ז ויבמות ס״א ואז היה עמרם כבר מת אלא ה״ק על בשרו של אבינו עמרם כאילו היה הצרעת עליו באשר שאנחנו בשר א׳ ויצאנו מבטן א׳ מאבינו עמרם כי בשרנו הוא. מפרש. ול״נ ע״ד דכתיב בפ׳ תצא קללת אלהים תלוי זלזולו של מלך הוא שאדם עשוי בדמות דיוקנו וישראל הם בניו משל וכו׳ עיין רש״י בחומש שם כך הכא הכוונה בזוי הוא לאבינו עמרם ויצטער בקבר ע״ז:

שנאמר אל נא תהי. סיפיה דקרא ויאכל חצי בשרו:

נאבד את אחותנו. בתמיה:

אלא למענך מחול לה. בב״ק דכ״ה וב״ב קי״א וזבחים ס״ט איתא ק״ו לשכינה וכו׳ אלא דיו ע״ש וכתב המפרש שהאדר״נ מיאן בזה משום דאין שייך נגד הקב״ה דיו וכו׳ דמה דמות נערך לו ולכך כתב מפני כבודו של משה אמר שמואל ע״כ ול״נ שכוונה ג״כ הכא שאמר הקב״ה נגד כבודו ג״כ רק דיו ומחל מפני כבודו של משה ע״ד שכתבו המפרשים בפ׳ מטות נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים:

מה משכן י׳ אמות. דכתיב עשר אמה אורך הקרש (בפ׳ תרומה):

אף משה י׳ אמות. שבת דצ״ב ונדרים דף ל״ח ובכורות דף מ״ד ע״א איתא אמר רב משרע״ה עשר אמות היה שנאמר ויפרש את האהל מי פרשו משה רבינו פרשו וכו׳ ע״ש וקחשיב התם בנדרים נמי שאר מעלות ע״ש:

י׳ אמות קומתו. נמצא היה נאה בגדלו וכן הוא אומר (יחזקאל ל״א ז׳) וייף בגדלו וגו׳ ויש לרמז פסוק זה על משה ע״ש:

יכול וכו׳ כמה״ש. דכתיב עניו מאד:

עניו כדורות הראשונים. ר״ל האבות אי״ו:

ג׳ מיני מוכי שחין. ספ״ז דכתובות דע״ז ע״ב איתא כ״ד מיני שחין הן. וי״ל דהנהו כ״ד שייכי בהנהו ג׳ דאותן קשים ובוודאי נפשם שפלים ונבזים ונמוכי רוח עד מאד ואפ״ה נפשו של משה היה נמוך מהם כדכתיכ עניו מאד מכל אפילו מאלו ג׳. מפרש:

לח יבש. עיין בכורות דמ״א וב״ק דף פ׳:

בעל פוליפוס. ל״ג אלא בעלי ראתן גרסי׳ כי בעל פוליפוס הוא מום של ריח החוטם או הפה כדאיתא שם בכתובות: