בנין יהושע על אבות דרבי נתן ה

אנטיגנוס איש סוכו. איש לשון אדון כדתנן ביומא פ״א מ״ג אישי כה״ג. ר״ל אדוני:

סוכו. מקום. שהיה אדון למקום הנקרא סוכו ר״ב ותי״ט:

הוא היה אומר. הכי הוי מרגלא בפומיה. רש״י:

פרס. לשון ערך ערכך מתרגמינן פורסני והוא מה שאדם נותן למי שעבד אותו והוא אינו חייב בדין ליתן לו כלום כמו מה שיתן אדם לבנו קטן או לאשתו או לעבדו מפני קורת רוח שעשו לו ואפילו לתקות פרס כזה לא יעבוד אדם את בוראו אלא מאהבה בלבד וזה ההפרש שיש בין לשון פרס ללשון שכר כי השכר הוא שינתן בדין. רמב״ם ור״ב שם:

ויהי מורא שמים עליכם. אדם שאתה עובד מאהבה עבוד ג״כ מיראה שהעובד מאהבה זריז במצות עשה והעובד מיראה נזהר ממצות ל״ת ונמצאת עבודתו שלימה וכן אמרו חז״ל [ירוש׳ פ״ט בברכות ופ״ה דסוטה] עבוד מאהבה עבוד מיראה עבוד מאהבה שאם באת לשנוא דע שאתה אוהב ואין אוהב שונא עבוד מיראה שאם באת לבעוט דע שאתה ירא ואין ירא בועט. ר״ב:

כדי שיהיה שכרכם. נראה שצ״ל ויהיה שכרכם:

כפול לע״ל. על עבודה שלימה כזו. וזקני הגאון מהר״ל מפראג ז״ל כתב בספר ד״ח דלכך אמר אלא הוו כעבדים וכו׳ ולא די לו באמרו אל תהיו וכו׳ לפי שאמרו ואל תהיו היה נשמע ששולל ואוסר מלהיות כעבדים המשמשין וכו׳ וזה אינו שאין זה אסור שגם העובד כן הוא צדיק גמור אבל לא בא אלא להורות שיש עוד מעלה ומדרגה יותר גדולה והוא העובד מאהבה ולכך הוצרך לכפול ולומר אלא הוו כעבדים וכו׳ לומר שאין תכלית כוונתו אלא שתהיו כעבדים המשמשין שלא ע״מ וכו׳ וזה היא המעלה היותר גדולה אבל אין ר״ל לאסור לשמש ע״מ לקבל פרס והובא ג״כ בתוי״ט. ובמד״ש האריך נמי עוד בזה גם המפרש עיין עליהם:

אבותינו. ר״ל רבותינו וקראו אבות כד״א (מלכים ב ב׳:י״ב) אלישע על אליהו אבי אבי שהיה רבו ובמ״ק דף כו אבי זהו רבו שלמדו חכמה:

אילו היו יודעין. זה כוונת שדקדקו בדבריהם ר״ל שכוונת אבותיהם הודעה שעובדים ואינם מקבלים פרס:

לא היו אומרים. דעתם הזרה היה על תחיית המתים של הגוף כי מאחר ששמעו שיעבדו להקב״ה מאהבה ויהיה שכרכם כפול לעוה״ב בודאי יש שכר ועונש. אמנם דעתם הזרה היה שבודאי הקב״ה יתן לאיש כמפעלו שכרו בעוה״ב אמנם לנשמה זה יהיה שכרה שתתעדן בג״ע בתענוג רב אבל לגוף אין לו שכר רק סופו לעפר וכפרו בתחיית המתים לבד ולא בשכר והיינו שדקדקו בלשונם וכי יש פועל שיעשה מלאכתו כל היום ולא יטול שכרו דזה רמז על הגוף החומר שטרח כל היום ותהיה לריק יגיעו ולכך סיימו אילו היו יודעין אבותינו שיש ת״ה דייקא דביה לא האמינו שיחזור הגוף החומר לכמות שהיה שיקבל שכרו הנצחיי כי יסודו מעפר וסופו לעפר. מפרש:

והיו משתמשין. ר״ל אנטיגנוס ותלמידיו שהיו עשירים והיו משתמשים בכסף וזהב ואפ״ה לא היתה דעתם גסה עליהם משום טעם הנאמר:

שלא. ונ״א גרסינן ולא היה דעתן גסה עליהם. כך היו אומרים צדוק וביתוס אע״פ שפרושים משתמשין בכלי כסף וזהב אין דעתם גסה עליהם אלא מסורת הוא ביד פרושים ר״ל קבלה בידם כן ואין טעם בדבר על אותו צער בחנם כלומר להגוף כדלעיל ועיין ברשב״ם בב״ב דקט״ו ע״ב הביא גם כן אדר״נ הלז ובתוי״ט בפרקים פ״א מי״א: