בנין יהושע על אבות דרבי נתן לד:ה

עשר נקודות בתורה. ר״ל על י׳ מקומות שבתורה נקוד והנקוד בא למעט ולדרוש הכתב. חוץ היכא שהנקודה רבה על הכתב כדלקמן נקוד על אי״ו:

על י׳ שביניך. י׳ בתרא מס״ג ואו״ת. וביניך. צ״ל מלא וכמ״ש רש״י בחומש כל ובינך שבמקרא חסר וזה מלא קרי ביה וביניך שהכניסה עיין הרע בעיבורה של הגר והפילה עוברה. הוא שהמלאך אמר להגר הנך הרה והלא הגר כבר הרתה והוא מבשר לה שתהר אלא מלמד שהפילה הריון הראשון עכ״ל ולכך נכתב מלא כפי כונתה שכוונה אל הבן דהיינו העובר וכמ״ש ביפ״ת ונקוד עליו להורות ע״ז. נחלת אריאל פ״ו דמס׳ סופרים ה״ג:

וי״א על המטילין וכו׳. ונקוד עליו לעקור הי׳ ולומר על מה שאמרה לו ובינך המטילין מריבה:

ומבקרין אחרים. כדי לחבבה על בעלה (להודיעו שהיא צנועה משאר חברותיה שאינה נראית וצריך לשאול אחריה. רש״י) ר״י ברח״א כדי לשגר לה כוס של ברכה. גמ׳ בב״מ דפי״ז וע״ש באריכות:

נקוד על וי״ו שבקומה. היינו וי״ו שניה של ובקומה וכ״מ בסמ״ג ואו״ת נ״א שם:

הראשון. ר״ל בבכירה מיירי משום דבצעירה חסר וי״ו שניה ונקוד על הבכירה לומר לך דהוי כמאן דליתא. תוס:

שלא הרגיש וכו׳ של צעירה. בנזיר דף כ״ג איתא תנא משום ר׳ יוסי בן חוני למה נקוד על ו׳ שבקומה של בכירה לומר שבשכבה לא ידע הא בקומה ידע ומאי הו״ל למיעבד מאי דהוה הוה נפקא מיניה דלפניא אחרינא לא איבעיא ליה למשתי חמרא ע״כ וראוי להגיה כמו כן הכא:

שלא נשקו באמת. לכך כולו נקוד כאילו לא היתה שום נשיקה:

רשבא״א נשיקה זו אמת. רש״י בחומש בשם ספרי ארשב״י הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה ונשקו בכל לבו ע״כ א״כ למה נקוד עליו שלא בא לנשקו אלא לנשכו (בתחלה) ונעשה צוארו של אבינו יעקב של שיש וקהו שיניו של אותו רשע ומה ת״ל ויבכו אלא זה בוכה על צוארו וזה בוכה על שיניו. מ״ר. אבל שאר נשיקות אינן של אמת מעשו ליעקב:

נקוד על את וכו׳. ופי׳ הקרא וילכו אחיו לרעות וצאן אביהם היו בשכם עיין יפ״ת:

נקוד על אהרן וכו׳. עי׳ בבכורות דף י׳ ע׳א:

רחוקה נקוד על ה׳. פ״ט דפסחים דף צ״ג ע״ב איתא א״ל רבי יוסי לפיכך נקוד על ה״א לומר לא מפני שרחוק ודאי אלא מאיסקופת העזרה ולחוץ ופרש״י שכל נקוד למעט הדבר בא דמשמע סמיוה להא תיבה מהכא. והר״ב שם במשנה כתב אני שמעתי לדרוש ה׳ אמות מאיסקופת העזרה שאפי׳ אינו רחוק אלא ה״א בלבד בסוף שעת הקרבת הקרבן נדון כדרך רחוקה. ובירושלמי איש רחוק ואין דרך רחוקה וכ״ה בספרי כלומר שאם היה רוצה לבא היה בא שאינו רחוק הרבה מירושלים נ״א. ודע שבש״ס דפוס של א״ד חסר כאן שתי שורות:

נקוד על ריש. נמצא ישאר רק אש כי שרפה באש וניטל ראש שלה. כ״כ בעל הטורים:

שהחריבו האומות. כמו כן יש לפרש אם ישאר אש בנקוד חירק הוא לשון איש. מפרש:

שלא החריבו צ״ל וי״א בהיפוך שלא החריבו האומות וכו׳. אבל בס״א ליתא להא פיסקא כלל וגם בילקוט איתא ע״ז דרש אחר שאף להלן היה כן ופי׳ הזית רענן ר״ל מנפח ולהלן החריבו ג״כ:

נקוד על עשרון בוי״ו וכו׳. במנחות ר״פ שתי מדות דפ״ז אתא תני אר״י למה נקוד ו׳ שבאמצע עשרון של עשרון ראשון של י״ט הראשון של חג שלא ימדוד לא בשל ג׳ לפר ולא בשל שנים לאיל. וקאי על המשנה שם שלפניו שתי מדות היה במקדש עשרון וחצי עשרון עשרון מה היה משמש שבו היה מודד לכל המנחות לא היה מודד לא בג׳ לפר ולא בשל ב׳ לאיל אלא מודדין עשרונות:

אם יבא אליהו. כלומר שאז יהיו ימות המשיח ויחיה המתים ומשרע״ה יעמוד לתחיה כנ״ל:

ויאמר לי. ר״ל משרע״ה. וכן משמע מפסקי תוספות במנחות פרק כל הקרבנות צבור סימן (רל״ב)[רל״א] ודע שהט״ז בי״ד רע״ד צריך תיקון כי כוונתו בוודאי לפסקי תוס׳ הנ״ל ע״ש:

מפני מה כתבת כך. משום שעזרא הסופר תיקן התורה בתיקון סופרים כפי הצורך דוק ותמצא. ובפסוק זה יש משמעות שהנסתרות לה׳ וגו׳ כפשוטו שדין זה לעולם בין קודם שעברו את הירדן ובין לאחר שעברו את הירדן הדין שוה הנסתרות לה׳ והנגלות לנו וגו׳ ובאמת אתא פלוגתא בין רבי יהודה ורבי נחמיה פ״ו דסנהדרין דף מ״ג ע״ב שהפסוק הזה אינו כפשוטו ע״ש מה הרש״י שם מאריך בטעם בסדר פלוגתתם לכך אם יבא אליהו ויעמוד משרע״ה לתחיה וגם עזרא ויאמר משה לעזרא למה לא תקנת בתיקון סופרים הך קרא שלא לטעות יאמר לו עזרא כבר פקדתי עליהם והנקודות בא למעט ולרמז לכל מר כדאית ליה. ואם אומר לי משה יפה כתבת שהכל כפשוטו ועשית כהוגן שלא תקנת ונקדת בתקון סופרים אז אעבור ואמחוק הנקודות. כ״כ בכתנות אור על התורה ממור״ם א״ש פרשת נצבים ומאריך יותר אבל זה תוכן כוונתו בקיצור ונכון הוא. ועפ״ז פסק פסקי תוס׳ והט״ז הנ״ל אם הסופר שכח לנקוד דכשר ע״ש:

אחת עשרה היא. ור״ל דבכל התורה כתיב הוא בוי״ו בין לזכר ובין לנקיבה רק לזכר קורין במלאפו״ם ולנקיבה קורין בחיר״ק כאילו כתיב היא ביו״ד אבל בי״א מקומות כתיב לנקיבה היא ביו״ד. מס״ג ומפרשים:

היא צוער. (בראשית יד):

והיא גם הוא. (שם כה):

והיא שלחה. (שם ל״ח כ״ה):

אשר היא לכם לאכלה. (ויקרא י״א לט):

והיא הפכה שער לבן. (שם יג י):

והיא כהה. (שם פסוק כא):

והיא תראה. (שם כ יז):

היא מחללת. (שם כא ט):

והיא נטמאה. (במדבר ה יג) והיא לא נטמאה. שם פסוק י״ד:

והיא לא נתפשה. לפנינו בכל תיקון סופרים איתא והוא בוא״ו וכ״ה במ׳ג וקחשיב (בויקרא ט״ז:ל״א) שבת שבתון היא ועיין מס׳ סופרים פ״ו וירושל׳ פ״ד דתענית ויפ״מ שם: