בנין יהושע על אבות דרבי נתן לג:א

עשרה דורות מנח ועד אברהם. צא וחשוב ס״פ נח רש״י וכתב התוי״ט לא דמי למאדם ועד נח דאדם ונח בכלל עשרה אבל הכא אין נח בכלל אלא לפי דסיים בנח בפ׳ דלעיל הדר ופתח ביה ע״כ:

וכי מה צורך. עי״ל ר״פ ל״א:

בדרכי הקב״ה. ר״ל בכל דרכי הקב״ה כדמסיים וכי תורה א׳ שמר וכו׳ אלא תורות הרבה וכו׳. תורות הרבה. ויומא פ״ג דף כח ע״א אמר רב ואיתימא רב אסי קיים א״א אפי׳ ערובי תבשילין שנא׳ ותורותי א׳ ד״ת וא׳ דברי סופרים:

שתי כליותיו כשני חכמים. אב לא למדו רב לא היה לו ומי למדו חכמה תניא רשב״י אומר מלמד שזימן לו הקדוש ברוך הוא שני כליות והיו נובעות חכמה ודעת. ילקוט תהלים טז:

ולא עוד. לא זו בלבד ששמר התורות שנאמר כי ידעתיו וגו׳. סיפיה דקרא לעשות צדקה ומשפט וגו׳:

מנה משלו ונותן לו. בזה היה מקדים הצדקה:

תן המנה לחבירך. בכך היה המשפט:

ואם לאו. שלא היה חבירו חייב בדין וטעה התובע:

חלק מה שעליכם. שלא היה רוצה לחזור ממתנתו שנתן מקודם. לכך אמר להנתבע שעכ״פ יחלק עם חבירו התובע כי הוא היה הגורם שבא לידי מתנה זו כנ״ל רק קשה לפ״ז לקמן גבי דוד איך יתיישב האי לשון ואם לאו וכו׳ הלא דוד לא נתן עד שנתחייב באמת הנתבע בדין. ובאמת בסנהדרין דף ו׳ ליתא כלל גבי דוד האי ואם לאו וכו׳ ע״ש ובלתי ספק ששגרת לשון מא״א נכתב ג״כ אצל דוד ול״ג ובאברהם עולים דברינו שפיר:

דהע״ה משפט תחלה. משום מלך במשפט יעמיד ארץ:

היה מוציא מנה משלו. אמרו בזה שאמר דוד (תהילים קי״ט:קכ״א) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי שהתפלל שלא יעשו העני ובעל דינו קנוניא עלי לתבוע את העני אף אם אין העני חייב לו ואני אשלם לו בעבורו ואח״כ יחלקו ביניהם מה שעשקו ממני. מהרש״א שם בסנהדרין בח״א. ושמעתי שזה יורה הנוטריקון של לעשקי ר״ל ״לעושין ״שני ״קנוניא ״יחד: