בנין יהושע על אבות דרבי נתן כט:א

רבי שמעון בן אלעזר אומר משום ר״מ. בפ״א פ״ד מח״י ליתא משום ר״מ אלא רק רשבא״א:

ואל תנחמהו וכו׳. שמתוך שצרתו עומדת כפניו אינו מקבל תנחומין. רש״י. והר״ב כתב שבשעת החורבן כביכול היה הקב״ה מתאבל בקשו מה״ש לנחמו ורוח הקודש משיבן אל תאיצו לנחמני (ישעיהו כ״ב:ד׳):

בשעת אבלו. ה״ג המד״ש בשם הרשב״ץ נמי בפ״א שם:

ואל תשאל לו בשעת נדרו. למצוא פתחים להתיר לו את נדרו מפני שאז על כל פתח ופתח שתמצא לו. יאמר אדעתא דהכי נדרתי. ר״ב. (כי מתוך כעסו יאמר על כל ענין שבעולם אני נודר ונמצא שאינו בא לידי חרטה לעולם). ומסיים הר״ב ומצינו שכשנשבע הקב״ה למשה שלא יכנס לארץ לא התחנן מיד אלא המתין ואח״כ התחיל להתחנן. וי״א אל תשאל וכו׳ בזמן שהוא נודר שום דבר לעשות אל תשאל לו לאלתר שלם את נדרך מיד שמא הוא מתחרט מאותו נדר שכשרואה שאתה דוחקו לקיים הנדר הוא כועס ומתחרט ואומר טוב היה לי לשתוק מאשר נדרתי ומתחרט. רש״י:

ואל תשתדל וכו׳. מפורש ס״פ זה:

אהוב את המוכיחך. שעי״ז אתה יודע הקלקול שצריך תיקון וזה שמסיים שמביאך להעה״ב:

ושנא את המשבתך. שחנופה הוא מבקש בזה ובפרט שאינו מעמידך על האמת והיושר וזה שמסיים שמוציאך וכו׳:

לבו הולך. שיש ביד האדם להטות הלב כדאיתא במ״ר בראשית פל״ד ובילקוט שמואל א׳ הרשעים הם ברשות לבם. כד״א ויאמר עשו בלבו. ויאמר ירבעם בלבו. אמר נבל בלבו. ויאמר המן בלבו. אבל הצדיקים לבם ברשותם שנאמר וחנה היא מדברת על לבה. ויאמר דוד אל לבו. וישם דניאל אל לבו. דומיא לבוראם ויאמר ה׳ אל לבו ס״פ בראשית ע״כ:

ונקט ג׳ חלוקות. הולך לרמוז על המחשבה כמו ולבי הלך וזהו שאמר אדם הולך שיש לו שום מחשבה לבו הולך ונמשכת אחריו. עומד שירצה לחזור ממחשבתו כמו ותעמוד מלדת. לבו ג״כ עומד:

יושב שעושה מעשיו במיושב ובמתון. מפרש: