בנין יהושע על אבות דרבי נתן ב:ה

איזהו סייג שעשה איוב וכו׳. אדלעיל אפרק קמא קאי ואף איוב ונביאים וכתובים וחכמים כולם עשו סייג לדבריהם וקמפרש הכל לקמן:

מן הכיעור ומן הדומה לכיעור. כי סר מרע מיותר מאחר שהיה ירא אלהים חיים מסתמא הכל אם כן למה נאמר וסר מרע א״ו שעשה לו סייג וגדר מן הדומה לכיעור וכעין זה כתב המפרש ועיין ב״ב ט״ו:

א״כ מה ת״ל איש תם וישר. דמשמעו שקיים רק מה שהוא תם וישר בעיני כל הלא אפילו סייג ודומה לכיעור קיים:

שיצא מהול. מתיבת תם דייק וכדאיתא בנדרים דף ל״א ול״ב גדולה מילה שכל המצות שעשה א״א לא נקרא שלם עד שמל. שנאמר התהלך לפני והיה תמים (בראשית י״ז:א׳):

בצלמו. שאדם נברא בצלם שלו שלא היה צריך שום תיקון כלל. זית רענן ריש פ׳ בראשית:

ואף שת וכו׳. דכתיב גביה בדמותו ובצלמו פירוש שהיה כמו אדה״ר. שם בז״ר:

נח וכו׳ תמים. תמים דייק כדלעיל באיוב:

מלך שלם. שלם דייק שהיה שלם בכל גופו. מפרש:

יעקב איש תם. תם דייק כדלעיל:

כשם שיצא יעקב מהול כך יוסף. וזש״ה אלה תולדות יעקב שעיקר תולדות יעקב מה שהיה בו היה ביוסף ועיין רש״י בחומש שם ר״פ וישב:

ותרא אותו כי טוב. כלומר שהיה במלואו וטובו. ז״ר וכ״ה בסוטה דף י״ב ע״א אחרים אומרים נולד כשהוא מהול וע״ש בתוספות:

בלעם וכו׳ נאם שומע אמרי אל. ומסתמא היה בו מעלה יתירה משאר גויי הארץ שלא דברה השכינה עמהם ודוגמא לזה בבכורות דף ח׳ ע״א ומ״ש הני תלתא וכו׳ הואיל ודיברה עמהם שכינה ע״ש. א״ו נולד מהול. אבל דברי הז״ר והמפרש צע״ג:

דוד וכו׳ שנאמר מכתם. שהיה מכתו תמה שנולד כשהוא מהול. גמרא פ״ק דסוטה דף י׳ ע״ב. ופירש רש״י מכתו תמה מקום מילה שהוא ראוי למכה היה תם ושלם שלא הוצרך לחסרו:

ירמיה וכו׳ מרחם הקדשתיך. ואילו לא היה מהול מבטן אמו עדיין לא היה קדוש מרחם. כעין זה כתב מפרש:

ביום ההוא אקח את זרובבל וגו׳. וכתיב בתריה ושמתיך כחותם ודריש חותם לשון תם. ז״ר. א״נ דאיתא במס׳ סנהדרין דף ל״ז ע״ב שלתיאל ששתלו אל וכו׳ ומסתמא היה תמים כדמצינו באדה״ר שהיה מעשה ידי הקב״ה ונולד מהול וכעין זה כתב המפרש:

ברית כרתי לעיני. קאי אדלעיל שאיוב עשה סייג גם כן לעיניו:

אפילו בבתולה. בב״ב דף ט״ז ע״א איתא בא״א הרבותא גדולה מזה דאיוב רק דלאו דידיה לא מסתכל אבל אברהם אפילו בדידיה לא מסתכל דכתיב (בראשית י״ב:י״א) הנה נא ידעתי כי אשה יפת וגו׳ מכלל דמעיקרא לא הוה ידע וע״ש מהרש״א.

ונמצא אני מסתכל באשת איש. והובא בילקוט על פסוק זה באיוב ל״א בשם התנחומא לפיכך אמרו חז״ל שאסור לאשה לצאת בתכשיטים אף בחול לרשות הרבים לפי שהעם מסתכלין בה לפי שלא נתן הקדוש ברוך הוא תכשיטין לאשה (ר״ל אותן כ״ד תכשיטין הנאמרים בישעיה ג׳. ע״ל פ״ד ד״ה וקשטה) אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה שאין נותנין פרצה לפני הכשר וכ״ש לפני הגנב עכ״ל ע״ש: