בנין יהושע על אבות דרבי נתן ב:ג

איזהו סייג שעשה משה. אדלעיל אפירקא קמא קאי שאיתא התם שמשה עשה סייג ומפרש הכא איזהו סייג וכו׳. ומה שמתרץ המפרש עפי״ז קושית תוספות בע״ז דף ג׳ ע״א ד״ה יום הששי אינו מבין כי זה בכלל תירוץ של תוס׳ שם א״נ ע״ש:

אלא כך אמר משה. נראה שגרסינן משום שאמר משה אם ילך וכו׳:

ותצא ממנו. ממנה גרסינן וכ״ה בס״א וכדאיתא בשבת דף פ״ו ע״ב א״ר חסדא מחלוקת שפירשה מן האשה אבל פירשה מן האיש טמאה כל זמן שהיא לחה ופרש״י שפירשה מן האשה כגון פולטת ש״ז שקבלה מזכר הוא דאמר ראב״ע דבתרי יומו מסרחא מפני שמחממת בגופה. אבל פירשה מן האיש על הבגד מטמאה לעולם:

שעשה משה דין ק״ו. דין ק״ו לא ידעתי פרושו ואפשר דל״ג ובמס׳ שבת שם דפ״ז ויבמות דף ס״ב ליתא תיבת ק״ו כ״א בזה״ל מאי דרש היום ומחר היום כמחר מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו ולילה דהאידנא נפקא ליה ש״מ תרי יומי לבר מהאידנא ומנ״ל דהסכים הקב״ה ע״י דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא ופרש״י דגמרינן ליה דעביד פרישה בד׳ בשבתא ופירשו ה׳ וששי שלימים ובשבתא שריא שכינה והוא שלישי לימים השלימים ויום ראשון לא חשיב שלא היה לילה עמו ע״כ וע״ש בתוס׳ שמפרש כל הסוגיא מה שק׳ לפום רהיטא:

שבר את הלוחות והסכימה וכו׳. איידי דאיירי לעיל במה שהסכימה דעתו לדעת המקום מביא גם כן זה ומפרש לקמן:

גם פירש מאהל מועד מפ׳ לקמן:

י״א לא פי׳ וכו׳. בגמרא שם איתא איפכא ומנ״ל דהסכים דכתיב ואתה וגו׳ ואית דאמרי פא״פ. ופירש והסכימה וכו׳. ומקשו התוס׳ שם וביבמות ד״ה ואתה מנ״ל דפי׳ מדעתו הלא היה ציווי וכו׳ ולמה כעסו עליו מאחר שהסכים לו המקום וי״ל משום דאמרינן במכות דף י׳ בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו וסייעוהו בבא לטהר:

פירש מאהל מועד. שלא נכנס לשם בתמידיות:

ומה אהרן אחי וכו׳. ס״ל דאף משה היה כהן עי׳ במס׳ זבחים דף ק״א ע״ב אלא שאהרן היה כ״ג ומשה שמש בארבעה בגדים. זית רענן בפ׳ תשא:

והסכימה דעתו וכו׳. שלא מצינו שציוה השיב״ה עליו ע״ז:

מששת ימי בראשית. כדאיתא בפ״א פ״ה מ״ו עשרה דברים נבראו ע״ש בה״ש וכו׳ והלוחות. מפרש:

שנאמר והלוחות מעשה אלהים. מסתמא מששת ימי בראשית היו כי אין כל חדש תחת השמש ועוד המכתב הוא מי׳ דברים שנבראו ערב שבת ביה״ש. אא״מ נ״י. אבל לוחות אחרונות אמר הקב״ה למשרע״ה פסל לך ושל סנפרינון היו:

אל תיקרי חרות אלא חירות וכו׳. זהו מלתא באנפי נפשיה שמפרש אגב הפסוק. א״נ לולא נשתברו לוחות ראשונות לא שלטה אומה ולשון בישראל. גם לא נשתכחה תורה מישראל ועפ״ז מפרשים הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו שלוחות ושברי לוחות מונחות בארון כדאיתא בברכות ח׳ וב״ב דף י״ד ומנחות דף צ״ט ע״א ועיין במד״ש בפ״א פ״ו:

נטלן וירד. שם במס׳ שבת פר״ע מפורש מה שהשיב משה למה״ש:

מזקיקני וכו׳ ומחייבני. בילקוט איתא מזקיק אני אותן ומחייב אני אותן:

שנאמר ואתפוש וגו׳ ואשברם. הא דלא מביא מקרא המוקדם בפ׳ תשא וישלך מידיו וגו׳ משום דהך קרא מוכח יותר המלחמה ע״ז:

אם אני נותן לה כתובה. ברש״י פ׳ תשא על פסוק פסל לך איתא בשם מ״ר בזה״ל מה עשה השושבין קרע את הכתובה אמר מוטב שתהא נדונית כפנויה ולא כא״א וכו׳:

שכך כתוב בהן זובח וגו׳. דכל תרי״ג מצות כלולים בעשרת הדברות ורבינו סעדיה יסד לכל דבור מצות התלוים בה כאשר הבאתי לעיל פ״א ד״ה לוחות אבנים:

וחזרו למוטב. עי״ז יחזרו למוטב שלא יתיאשו מן התשובה על העבירה גדולה כי יהיו נדונים כפנויה:

אין דברים אלא בדאי. מכח זה יאמרו שנדונים כפנויה שעדיין לא נכתב הכתובה:

אלא שראה שפרח הכתב. א״כ היאך אתן להם לוחות שאין בהם ממש כדלעיל:

ויהיו שם כאשר ציוני. אע״ג דההיא בלוחות אחרונות כתיב מ״מ קאי גם כן על שברי לוחות (מפרש) והביא ראיה מספרי שהלוחות ושברי לוחות מונחים שם וכבר הבאתי לעיל שבג׳ מקומות בגמרא דידן נמי איתא הכי והיינו דקאמר דמפי הגבורה נאמר לו שישבר אותן כדכתיב כאשר צוני ה׳ ע״כ:

לעיני כל ישראל. מפרש רש״י בחומש שקאי על שברי הלוחות שנאמר ואשברם לעיניכם וגם על שאר נפלאות שעשה משה קאי לכך קאמר מה להלן נצטוה שבודאי לא עשה משה שום חדוש בלי רשות הקב״ה אף מסתמא בשברי לוחות נצטוה וכעין זה כתב המפרש:

במה אדם תופס במה שיכול לבוראן. ר״ל במעשה ידי אדם שייך תפיסה לאפוקי הלוחות מעשה אלהים המה ונשא את נושאיו וכאשר ראה משה שהרוחניות אזל מעתה יש בידו לעשות מה שרוצה כנ״ל והמפרש פירש בע״א ע״ש:

אשר שברת. סיפיה דקרא ושמתם בארון (דברים י) שישים השברים בארון. רש״י מנחות דף צ״ט סע״א:

יישר כחך ששברת. ולא אמר ליה בלשון כעס ש״מ הסכימה עמו דעת השכינה כשביטל תורה ושיברן כיון דנתכוין לטובה. רש״י שם ריש ע״ב: