בנין יהושע על אבות דרבי נתן ב:ב

ושמש ת״ח. להסבירו סתומות המשנה וטעמים והוא הנקרא תלמוד. רש״י פ״ק דשבת דף י״ג ע״ב:

כשבאת בנדתך. שואל על העבירה שהוא בכרת דלמא משו״ה מת בחצי ימיו. מהרש״א בח״א שם:

כל אותן ג׳ ימים. שם בגמרא ליתא אותן תיבות ג׳ ימים אלא הכי איתא התם בתי בימי נדותך מה הוא אצלך ופרש״י כל שבעה של ראייה ראשונה. גם סוגיא דהכא אלא כך אמר וכו׳ עד לידי ספק ליתא בגמרא דהתם ע״ש:

כל אותן ימים אחרונים וכו׳. שם בגמרא איתא בזה״ל בימי ליבונך מה הוא אצלך ופרש״י כגון זבב שסופרת ז׳ נקיים משפסקה וצריכה להיות לובשת לבנים לבדיקה שמא תראה ותסתור ספירתה. וע״ש בתוס׳:

בבגדי. לא גרסי׳ הכא גם שם ליתא בגמ׳ כי הלא אמרה ובשרו נגע בבשרי:

בנדת טומאתה. ועד שתבוא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן (מתהיה בנדתה בהיותה) [מוהדוה בנדתה בנדתה] תהא עד שתבוא במים בת״כ כ״כ רש״י שם ותימה שממרחק הביא לחמו הלא שם בגמ׳ דשבת דס״ד ע״ב איתא ג״כ הכי [לק״מ דברייתא דמייתי הש״ס היא מת״כ ולכך הביא רש״י עיקר המקור]:

מפני דעת הבריות. שחושדין אותו שאין הכל בקיאין בקרובים. גמ׳ דברכות דף מ״ג ע״ב:

מפני טענת הבריות. הכי נמי מטעם הנ״ל שם בגמ׳:

לא ילך וכו׳ ואפי׳ עם אשתו. גנאי הדבר רש״י בברכות דף ס״א ע״ב ועירובין דף י״ח ושם אי׳ עוד בגמ׳ וכל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעוה״ב ופירש״י בא״א איירי שמגבהת בגדיה מפני המים וזה מסתכל בה:

נאמר כאן לא תקרבו. איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו:

ונאמר להלן לא תקרב. ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב ואדלעיל קאי שצריך להרחיק מנדה כמו מהעריות ומהעריות כמו מנדה:

והרחק מן הכיעור. דבר שהוא גנאי לבריאות שאין הכל בקיאין בקרובים כדלעיל. במס׳ ד״א זוטא פ״א פירשתי ע״פ גמ׳ דמס׳ חולין דף מ״ד ע״ש:

לפיכך וכו׳ מחטא הקל. כלומר להתייחד ולדבר אפי׳ עם אשתו וקרובים כנ״ל:

שמא יביאך. נ״א שלא יביאך כי עבירה גוררת עבירה:

הוי רץ למצוה וכו׳. השינוי לשון והזריזות שבין מצוה לעבירה עי׳ במד״ש בפ״א פ״ד מ״ב שמאריך ומתרץ הכל לנכון:

ערימת חטים זו כ״י. מה ערימה הכל נהנין ממנו כך כ״י הכל נהנין ממנה שבזכותם יעמיד ארץ עם כל יושביה שנאמר ונברכו בו כל גויי הארץ. והמפרש כ׳ כחטים הנתונים באוצר כך ישראל נקראו סגולה מכל העמים ופירש״י אוצר חביב:

סוגה בשושנים אלו ע׳ זקנים. שאפי׳ כסוגה של שושנים לא יפרצו בהם פרצות ופרש״י במסכת סנהדרין דף ל״ז ע״א גדורה בשושנים כלומר באזהרה קלה ובהבדל מועטת הם נפרשין מן העבירה וא״צ גדר אבנים להפסיקן שאפילו אין רחוקים אלא גדר שושנים מפסיק ביניהם לא יפרצו בה פרצות הגדר ע״כ. והמפרש כ׳ ע׳ זקנים שהם עיני העדה ומהם תצא הוראה לישראל ועל ידם נגדרים מגדר ערוה ומכל דבר עבירה עי״ז נקראים סגולה ע״כ. והנה שם בגמ׳ איתא להיפך בטנך ע״ח על סנהדרין וסוגה וגו׳ על כ״י ע״ש:

מצות קלות הרכות. שם בסנהדרין דף ל״ז ע״א איתא א״ל ההוא צדוקי לר״כ אמריתו נדה שרי ליחודי בהדי גברא אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת א״ל התורה העידה עלינו סוגה בשושנים שאפילו כסוגה בשושנים לא יפרצו בהן פרצות ר״ל אמר וכו׳ נמצא לפ״ז הפי׳ הקלות הרכות ר״ל סוגה בשושנים גודרין לפני המצות כלומר גדר קטן ולא שהמצוה קלה כי אח״כ מביא שרואה דם ונדה חמורה שבכרת הוא וכעין זה כתב ג״כ המפרש ע״ש:

הא כיצד אשתו נדה עמו בביתו וכו׳. בילקוט בשם הפסיקתא נדרש כך סוגה בשושנים לענין דם נדות וז״ל סוגה בשושנים יש אדם גודר בשושנים דרך ב״א גודרים בקוצים ובדרדורים אלא היה אדם מתאוה לראות חופתו הוציא יציאותיו והציע חופתו בא לזקוק עם אשתו אומרת לו שושנה אדומה ראיתי (ר״ל דם נדות) מיד פירש הימנה זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה מי הפרישו ממנה איזה עקרב עוקצתו איזה נחש נשכו איזה גדר עמד ביניהם אלא אלו הם ד״ת שרכים הם כשושנה ע״כ הובא ג״כ מזה בתוס׳ סנהדרין שם:

וכן אתה אומר בחלה וכו׳. שאלו דברי סתר הם בביתו ודררא דממונא הוא ויכול לומר נתתי המתנות:

אמר ליה אלו. גרסינן בס״א אבל לכאורה נראה של״ג זה הפיסקא כלל שכפול הוא ונזכר בתחלת המימרא: