בנין יהושע על אבות דרבי נתן יח:ד

איסי ב״י וכו׳. שם בגמרא [דגיטין סז] איתא איסי ב״י היה מונה שבחן ומהם מה דקחשיב ר״י הנשיא ריש הפרק:

לר״מ חכם וסופר. כדאמרי׳ סוטה דף כ׳ אמרתי לו לבלר אני. רש״י:

חכם לכשירצה. כשהיה רוצה להיות מתון ומתיישב בדבריו היה חכם. רש״י. וע״ש בתוס׳ וכתב המהרש״א שזה דחוק דאין זה בכלל מונה שבחן ובערוך פי׳ לכשיפתח שפתיו הוא ראש המדברים והיינו שבח עכ״ל. גם היה למהרש״א כאן גירסא אחרת כי לפנינו איתא כמו התם:

קב ונקי. לא לימד הרבה כשאר חביריו אלא מה שאומר בבהמ״ד נקי הוא שהלכה כמותו לעולם. רש״י. ובס׳ ברכת שמואל על התורה ריש פ׳ משפטים כתב נמצא לפ״ז קב הוא לגריעותא דלא למד יותר מן קב הלכות [רק זה לק״מ כי למד בעיון ובהתמדה] לכך פי׳ הוא ע״פ מה שכ׳ הר״ן פ״ק דפסחים תרי אוקימתי על האי מפני מה בוצרין בטהרה וכו׳ אי לשון קצרה מוטב אפי׳ אם הוא לשון מגונה או אי מוטב להאריך ובלשון נקיה ע״ש ולראב״י היה תרתי לטיבותיה שאמר בלשון קצרה ובלשון נקיה. וזה קב בקצרה. ונקי בלשון נקי. ונכון הוא. ובפ״ג דבכורות דף נ״ג ע״ב פרש״י קב ונקי מעט שלא הוזכר אלא במקומות מועטין ומה שאמר נקי הוא שהלכה כמותו:

נמוקו עמו. פירושו עמו לתת טעם לכל דבריו שהיה מיישב את דבריו. רש״י. וספ״ה דבכורות דף ל״ז כתב רש״י. נמוקו טעמו. שהיה מביא טעם לדבריו כל שעה:

קופה של הלכות. שם איתא קופת הרוכלים ופרש״י שהרוכל מתוך שאומנתו לכך מרבה מינים יותר וקושר כל אחד בצרור לבדו להיות מזומן לשואלו ועי״ל ד״ה ראב״ע:

לר״י הגלילי. לא קחשיב התם:

מלקט יפה. אותן הלכות שהיה בהם דבר נאה מתקבל לכל שומעיהן. מפרש:

לרשב״ג. לא קחשיב התם:

ארגיון טב. שאינו מצוי כ״כ רק מעט מזעיר כך היה בידו חדושים שאינו מצוי והתם איתא ר׳ ישמעאל חנות מיוזנת ופרש״י יינה מוכן בה תמיד שאין החנוני צ״ל ללוקחין המתינו ואביא לכם כך נצרך אדם ללמוד מפיו מזומן לו ותלמודו ערוך בפיו ע״כ ואפשר הכוונה ג״כ הכא מלא ארגוון טב לזו:

מפטפט דברי בפני ת״ח. שאתה אומר שאני שוכח דבר א׳ ממשנתי:

סובין של משנתך. מה ששכח מתלמודו לא שכח אלא דברים שלא נראה שהלכה כמותן. רש״י: