בנין יהושע על אבות דרבי נתן טז:ג

לפי שטיפה ראשונה וכו׳. כדאיתא פרק חלק (סנהדרין דף צ״א ע״ב) א״ל אנטונינוס לרבי מאימתי יצה״ר נתון באדם משעת יציאה או משעת יצירה א״ל משעת יצירה וכו׳ ע״ש:

שנאמר לפתח וגו׳. עיין בברכות דף ס״א ע״א:

מוטל בעריסה. שכשעדיין קטן ומוטל במטה שלו:

מבקש להורגך. כך מפחד היצה״ר אותו ומשים בלב התינוק דמיונות כאיש שבא להורגו ולתלוש בשערו:

הניח ידו ע״ג נחש וכו׳. כלומר דאל תתמה שהתינוק מניח ידו ע״ג נחש וגורם רעה לעצמו וא״ת שבאמת לא בדעת וחכמה עשה זה עז״ק הרי גדי או טלה הרואה בור וחוזר לאחוריו ק״ו בן אדם דאית ליה מזל. היה ראוי שישיג דעת זו לכך השיב אינו מן התימה שהרי ידו של המסית והמדיח היתה במעל הזה. מפרש:

נ״א בבת ראש. המפרש גרס נזרק ביה מראש ר״ל מתחלת יצירה עד שהוא במעי אמו והיינו מראש כמו נסכתי מראש (משלי ח):

שאין יצה״ר בבהמה. ותימה הרי איתא בברכות דף ס״א דבהמה יש לה יצה״ר דחזינא דמזקה ונשכה ובעטה וי״ל דבהמה אף שיש לה יצה״ר מ״מ אין בא עליה בקטנותה אלא בגדלותה לא כן האדם כדלעיל עכ״ל המפרש ודוחק הוא לפי הלשון שאין יצה״ר בבהמה משמע דאין לה כלל אפילו בגדלותה לכך נ״ל שהכוונה שאין יצה״ר בבהמה ר״ל שאינה מזקת לעצמה אלא כשרואה את הבור אפי׳ כשעדיין טלה קטן וגדי קטן חוזר לאחוריו משום דאינה מצווה על ונשמרתם לנפשותיכם לכך אין יצה״ר מסית אותה להזיקה גופה לאפוקי אדם שמצווה על כך מרגילו מנעוריו עכ״פ לעבור ע״ז ואפי׳ תינוק קטן מסית אותו היצה״ר להזיקת גופו שיניח ידו על גבי נחש ועקרב וגחלים. כאשר יגדל נא מגדילו לחטאים יותר להזיק ג״כ אפי׳ לחבירו וק״ל:

רשב״א אומר אמשול וכו׳. עצה טובה קמ״ל איך להנצל מפח היקוש ההוא. ועיין סוכה נ״ב. ובדרשות מורי *) בדפו״י הגי׳ ומדקק ולא פנה כו׳ ופי׳ ה יעב״ץ ומדקדק במשנתו ועיין בה. הגאון המנוח מוהר״ר זרח איידליץ זצ״ל מפראג בספר אור לישרים ריש דרשה י׳:

א״ת ישלם. ששכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ומפרש כתב ע״א:

אלא ישלים לך. כדין הבא לטהר מסייעין אותו וכתב בספר אור החיים על התורה פרשת בראשית ואפילו תאוות היצר הרע בעצמו לכך שתנצח אותו ולזה רמזה הקרא ואליך תשוקתו שאתה תמשול בו ותנצח אותו:

יכול הוא לומר. לא גנבו וגזלו חבירים אחרים שהיו עמי אלא אני לבדי הייתי במעל ההוא:

אלא אומר. ולא עשה כן אלא עינו רעה בשל חבירו ומלשין גם כן עליו:

כך אמר היצר הרע. משום שסופו יאבד מן העולם כד״א בלע המות לנצח (ישעיהו כ״ה:ח׳). מפרש:

שאין ישראל רואים פני גיהנם. עיין סוף מסכת חגיגה:

שהיה לו שדה זבורית. וכנוי לגוף החומר שיצה״ר שרוי בו:

זבלוה. מכניסין להם זבל:

עדרוה. חופרים בעקרי אילנות:

וכסחוה. קוצרים ענפים רעים. עיין ריש מ״ק:

ישראל לומר. שעשינו פעולות רבות בתורה ומע״ט ואתה יודע ביצה״ר כו׳ ולכך מדייק רשב״י שאין ישראל רואה פני גיהנם ר״ל מי שמכונה בשם ישראל ומתחכם עצמו לעשות פעולות רבות לבער היצה״ר מקרבו:

תכלית שנאה וגו׳ לאויבים היו לי. ר״ל כאשר המה אויבים לי עד״ש ריש הפ׳ הולך בדרך תמים וגו׳:

הרי ה״א. קושיא היא על שנאת הרשעים:

כי אני בראתיו. אלהיך אלהיו:

ואם עושה מעשה עמך. תירוץ הוא וכדאיתא בב״מ דף מ״ח וס״ב ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך:

בשעה של גדולה. רשב״א דריש הכא לענין שכר ועונש וכמו שפרש״י פ׳ וארא אני ה׳ נאמן לשלם שכר טוב וכו׳ עד כשהוא אומר אצל הפורענות נאמן ליפרע וכו׳ כ״כ המפרש וגרס ג״כ רשב״א בשם הגדול נאמר דבר זה:

ותיבת בראתיו לא גרסי׳ הכא. א״כ על אהבת רעך נאמן לשלם שכר ראוי שיהיה אהבה ואחוה וריעות ושלום בינינו: