בנין יהושע על אבות דרבי נתן א:ח

שעה ראשונה. מה שלא היה בריאת אדם כולו כא׳ כשאר נבראים שכל מעשה בראשית בקומתן נבראו מפני שרמז רמז לו הקב״ה לאדה״ר שתמיד יהיה הולך בשלימות מעלה מעלה קונה שלימות יותר ואינו כמו הבהמה שהיא עומדת במצב א׳ מיום שנולדה עד סופה וגדולה מזה שהוא חשוב יותר מן מלאך שהוא עומד במצב א׳ כד״א שרפים עומדים ממעל לו (ישעיהו ו׳:ב׳) ר״ל בעמידה לא כן הצדיקים שהוא מוסיף וקונה שלימות בכל יום ויום יותר. מפרש:

שניה נברא צורתו. במס׳ סנהדרין דף ל״ח ע״ב איתא שניה נעשה גולם שלישית נמתחו אבריו רביעית נזרקה בו נשמה חמישית עמד על רגליו ששית קרא שמות שביעית נזדווגה לו חוה שמינית עלו למטה שנים וירדו ארבעה תשיעית נצטוה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח אחת עשרה נדון ע״כ וע״ש במהרש״א בח״א:

בל ילין. לינת לילה. רש״י שם:

לה׳ הארץ. כל המזמור. רש״י במס׳ ר״ה דף ל״א ע״א:

כי הוא קנה ויקנה. שם איתא שקנה והקנה ופירש״י שקנה שמים וארץ והקנה תבל ליושבי בה כלומר קונה כדי להקנות ושליט בעולמו יחידי שלא נבראו המלאכים עד יום שני. רש״י שם:

שחילק מעשיו. הבדיל רקיע בין עליונים לתחתונים ונתעלה וישב במרומים דוגמת תחנו בעירו והר קדשו. רש״י:

נ״א ונעשה שליט בעולמו. שם בגמרא הגירסא שחילק מעשיו ומלך עליהם:

ונכפלת. ר״ל שמתחלה היו המים מכסים כל הארץ עד יום ג׳ שאמר הקב״ה יקוו המים ותראה היבשה ונקפלו הארץ לבד והימים לבד. ונקפלת גרסי׳. מפרש. ואינו מן הצורך שנכפלת הוא כמו נקפלת שאותיות גיכ״ק מתחלפים:

ונעשה מקום לעדתו. שם בגמרא הגרסא שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו ופירש״י שגילה ארץ מקום מצב עדתו שנאמר ביום ג׳ ותראה היבשה:

ברא את החמה וכו׳ שהן מאירים בעולם. כד״א (דברים ד׳:י״ט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש וגו׳ אשר חלק וגו׳ ופירש״י בחומש אשר חלק להם להאיר ע״ש:

שהם מרננים בעולם. שם הגירסא הרנינו ע״ש שברא עופות ודגים לשבח לשמו ופירש״י כשאדם רואה עופות משונים זה מזה נותן שבח למי שבראם:

וישב במרומיו של עולם. שם אי׳ על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן:

שאין בו אכילה וכו׳. במס׳ ברכות דף י״ז ע״א קחשיב עוד ולא פריה ורביה ולא קנאה ולא שנאה ולא תחרות:

ויאכלו וישתו. שבעו מזיו השכינה כאילו אכלו ושתו. רש״י שם בברכות:

כמה״ש. ר״ל שאינם אוכלין ושותים כ״א נהנים מזיו השכינה:

כדי שיכנס לסעודת. שם בסנהדרין ב׳ ד״א הוא ע״ש:

מיד. אדלעיל קאי בששי גמר כל מעשיו ונברא האדם וכל כך למה איחר בבריאת האדם והכין הכל מקודם לפניו כדי שיכנס לסעודת שבת מיד כדאיתא בסנהדרין דף ל״ח ע״א. מפרש:

שנשא את הגיורת. נשא משלו בגיורת כמו הגיורת שלא ידעה להתנהג בשום דת ישראלית כשבאתה לכלל דת ישראל ובעלה מודיע לה כך אדה״ר צוה לחוה שהיא לא היתה נבראת עדיין בשעה שצוה הקב״ה לאדם על עץ הדעת. מפרש. ומה שנענשה חוה על אכילת עץ הדעת תירץ בילקוט סוף פרשת בראשית דכתיב ויצו ה׳ אלהים על האדם לאמר מהו לאמר לאבריו וחוה נבראת מצלעותיו:

בתי. כן דרך לאמר לאשתו:

מה עשה האיש ההוא. רוצה לומר האיש בעלמא שרצה לפתותה שתעבור על הציווי ולא דוקא האיש המצווה אלא איש אחר כמו הכא הנחש נגעה בפני ואכלה ומכח זה פקרה האשה בציווי הבעל ג״כ ואמרה כל מה שציוני בעלי שקר הוא כדלעיל בד״ה כל מה שפקדני רבי שקר הוא. והמפרש בשם יפ״ת כ׳ ע״א בזה ע״ש:

והוציא לה. ר״ל האיש ההוא במעשיו הוציא מלב האשה שהציווי שקר:

רשב״י אומר אמשול וכו׳. בזה בא לתרץ קושית רוב המפרשים שהקשו דאדה״ר נענש בי׳ קללות כדאיחא במדרש. ולקמן איתא בשלשה וגם נגזר עליו מיתה דהוי ליה לדון אותו בחמורה כדין קים ליה בדרבה מיניה ותירצו דאדה״ר גרם לו לעצמו המיתה מצד שבעץ הדעת היה בו טבע שם שהיה ממית מי שאכל אותה והקללות נתחייב שעבר פי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וזה שאמר לו הש״י ב״ה מות תמותון שתי פעמים א׳ על שעברת על מצותי וא׳ שתגרום לעצמך שהאילן מצד טבעו ג״כ ממית ע״כ. ולכך ממשיל רשב״י ג״כ לאשה שהיא לעצמה גרמה מה שנשכה עקרב שלא שמעה לקול בעלה וכעס ג״כ בעלה והוציאה זה רמז שהקב״ה ענש יענש לו מיתה מלבד מה שגרם לעצמו. מפרש:

בו ביום נוצר. ע״ד שכתב הרמב״ן דמה שנאמר וייצר זה קאי על מה שאמר הקב״ה לארץ ונתן לה כח להוציא גוף האדם שביום ראשון ברא הקב״ה יש מאין ובכל יומו ויומו עשה ויצר מאותו יש כל א׳ וא׳ ביומו. וזהו נעשה. ר״ל הקב״ה אמר לארץ ונתן לה כח שתוציא גוף האדם מן הארץ והיינו בו ביום נוצר זה קאי על גופו שהוציא הארץ. מפרש. ול״נ בו ביום נוצר הוא מלשון ויצר אותו בחרט בפ׳ תשא. שצבר עפרו מכל אדמה שבארבע רוחות העולם שכל מקום שימות שם תהא קולטתו לקבורה כדאי׳ במ״ר הובא ברש״י בחומש בפ׳ בראשית על פסוק וייצר ועי׳ סנהדרין דף לח ע״ב:

בו ביום נברא. כדכתיב ויברא וגו׳ ור״ל ביום הששי אמר כל בהמה חיה ועוף ומענוותנותו נתייעץ עם מה״ש והשכימו בו ביום לבריאת האדם כדאי׳ ג״כ שם בסנהדרין. והמפרש כתב שקאי על הנשמה וקשה דהא קחשיב לקמן נשמה בפ״ע אם לא שכוונתו על נפש ורוח:

נוצרה צורתו. ר״ל תאריו ומראיו. מפרש:

גולם. בלא חתוך אברים וזהו גלמי ראו עיניך (תהילים קל״ט:ט״ז) מפרש. נשמה. היתה מהקב״ה בעצמו ולא מן היש שברא ביום הראשון וזש״ה חלקי ה׳ אמרה נפשי (תהלים קיט). מפרש:

עלו שנים וירדו ששה. אדם חוה קין ותאומתו הבל ותאומתו. מד״ר שם ועיין בתוס׳ סנהדרין דף לח ע״ב:

ג׳ גזירות. בעצבון א׳. קוץ ודרדר ב׳. ואכלת עשב ג׳:

כיון ששמע וכו׳ ואכלת את עשב השדה. בגמ׳ פסחים דף קיח ע״א איתא אריב״ל בשעה שאמר הקב״ה לאדם קוץ ודרדר תצמיח לך זלגו עיניו דמעות וכו׳ והמפרש מביא ג״כ גרסא אחרת בשם יפ״ת ע״פ מ״ר ע״ש:

אני וחמור ופי׳ המהרש״א שם בפסחים בח״א שזלגו וכו׳ כי היה סבר כיון שמאכלו שוה כחמור ישתוה גם בדעתו כחמור כי מזונות החמורי יולידו טבע חמורי ולא נתקררה דעתו עד שא״ל שיאכל לחם כי טעם הדגן מביא לאדם דעת שע״ז אמרו בברכות דף מ׳ וסוכה דף מב ע״ב בקטן יוסיף דעת וגו׳ (קהלת א׳ ח״י) ומקשים המפרשים הרי קודם הקללה ג״כ כתיב הנה נתתי לך את כל עשב וגו׳ ותירצו שהיה אוכל עשב מג״ע כדאיתא במ״ר והיה טועם בו כל מיני מטעמים לא כן עכשיו שיאכל עשב השדה ורש״י בחומש כ׳ שע״כ יאכל קוץ ודרדר ע״ש:

כך על חוה ג׳ וכו׳. בהנך ג׳ נכלל כל צער שיש לאשה לבדה בוודאי לאפוקי מהך י׳ דקחשיב לעיל אינה הכרח אצלה:

בתחלת וסתה קשה לה. ולכך כתיב בפ׳ תזריע נדת דותה לשון מדוה וחולי שאין אשה רואת דם שלא תחלה ראשה ואיבריה כבידים עליה רש״י שם. והמפרש גרס בתחלה הרבה בזמן שהאשה רואה וכולי ואחר כך ארבה בזמן שהאשה נבעלת וכו׳:

שמחשיך ובא וכו׳. במסכת ע״ז דף ח׳ ע״א איתא ת״ר יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה עליו חמה אמר אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשך בעדי ויחזור העולם לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים היה יושב ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו כיון שעלה ע״ה אמר מנהג ש״ע הוא וכו׳ ע״ש:

שקרניו קודמות לפרסותיו. דאמר מר במס׳ ר״ה דף י״א וחולין דף ס׳ ע״א כל מעשה בראשית במקומתן נבראו שור עם קרניו מגודלין וכיון שיצא ראשו תחלה נמצאו קרנותיו קודמות לפרסותיו. רש״י שם:

שור שהעלה אדה״ר ופר שהעלה נח וכו׳. בזה נבין הפשט במס׳ ע״ז דף ח׳ וחולין ד״ס דאיתא התם שור שהקריב אדה״ר קרן אחת היה לו במצחו שנא׳ ותיטב לה׳ וגו׳ מקרן מפריס (תהלים סט) ופריך מקרין תרתי משמע ומשני מקרן כתיב ולכאורה הוא תמיה כיון דבאמת קרן א׳ היה במצאו אמאי קרינן מקרין דמשמע ב׳ ואי באמת קרינן מקרן א״כ מעיקרא מאי מקשה מקרן תרתי משמע ודוחק לומר דחד תנא טעה במסורת ח״ו אבל לפ״ד האדר״נ הכא דגם אצל נח היה הפר כך. הקרא בא לרמז קרנן דאדה״ר ושל נח בהך קרא דשניהן היו קודמין קרנותיהן לפרסותיהן וכי היכי דלא נימא דקאי רק אשור של אדה״ר לזה קרינן מקרין לשון רבים ע״כ מקרין קאי אתרוייהו על אדה״ר ועל נח ולפ״ז קשה אמאי כתיב מקרן לשון יחיד אלא ע״כ דלכל חד לא היתה אלא חד קרן ודו״ק. כן הוא בס׳ ברכת הזבח סוף מנחות בדרוש לסיום מנחות בשם הרב הגאון מוה׳ אברהם ברודא זצ״ל דפוס ברלין:

ואיל שהעלה א״א קרנותיו קודמין. משום דנברא ג״כ ע״ש בין השמשות כדאיתא בפ״א פ״ה וכל מעשה בראשית בקומתן נבראו כדלעיל ובזה מדויק איל אחר לכאורה תיבת אחר מיותר אלא להורות שהיה משונה בבריאה משאר אילים. גם מתורץ איך לא חשש א״א ע״ה דילמא האיל גזל הוא שלא נתייאשו הבעלים ופסול לקרבן אלא שהכיר בו שמשונה בבריאה והוכן לכך. א״נ דאיתא בב״מ דף כד ומס׳ ע״ז דף מג המציל מן הארי וכו׳ ומן זוטו של ים ומשלוליתו של נהר וכו׳ הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתיאשים מהן. והנה המציאה של איל היה במקום מדבר שנאבד מכל אדם וכל הקודם זכה כנ״ל גם ל״ק הלא זקן פסול להקרבה משום שהיה בריא בתוקפו וכמ״ש תוי״ט פ״א דפרה מ״ב ד״ה אלא ע״ש ומזה מתורץ המ״ר פ׳ נשא פי״ב ששלמה הקריב הפרים של הנשיאים ע״ש [אבל התוס׳ בזבחים נ״ט ע״ב ד״ה הא כ׳ דהוראת שעה היתה] גם מגדעון שופטים ו׳ ופר שני שבע שנים ודו״ק:

באותה שעה. שהקריב אדה״ר קרבן לה׳ נתעוררו רחמים עליו כדמצינו בנח אחר המבול:

מזמור שיר ליום השבת. לפי שבא יום השבת ונעשה סניגור לאדם לפני הקב״ה ואמר רבון העולם בששת ימי המעשה לא נהרג אדם בעולם ובי אתה מתחיל זו היא קדושתי וזו היא ברכתי וניצל אדה״ר מדינה ש״ג בזכות השבת וכשראה אדם כחה של שבת התחיל משורר מזמור שיר ליום השבת. מדרש. גם הלוים בבהמ״ק היו אומרים מזמור זה על קורבן של שבת כדלעיל:

להגיד בבוקר חסדך וכו׳. העולם הבא ועולם הזה וכו׳ יגידו ויאמרו אמונתו וחסדו של הקדוש ברוך הוא שעשה עמי והצילני מדש״ג. מדרש. שם:

שומר מה מלילה. עיין סנהדרין פ׳ חלק (סנהדרין דף צד ע״א):

באותה שעה. חוזר לדעיל:

אם אין אני דן וכו׳. ר״ל הנחש אני דן תיכף ואין אני שואל אותו מדוע עשית ככה כי אין טוענין למסית כדאי׳ במסכת סנהדרין פ״ג דף כח ע״א שנלמד זה הדין מהנחש:

שהמלכתיו ועשיתיו מלך. דלכך היה ערום מכל. רש״י במס׳ סוטה דף ט׳:

אלמלא לא נכתב בסופו. המפרש כ׳ ע״פ מ״ר פ׳ נשא פי״ד מזרק אחד כסף שבעים שקל. למה ע׳ כנגד מראש ס׳ בראשית עד קללות נחש ע׳ פסוקים א״ר פנחס שני אויבים לא נתקללו עד שהשלים עליהם ע׳ נחש והמן הנחש מבראשית עד אחר ארור אתה ע׳ פסוקים והמן מאחר הדברים עד ויתלו את המן ע׳ פסוקים לתכלית ע׳ נתלה על חמשים וכו׳ ד״א נגד ע׳ שמות וא״ת יש בו יותר והייתם כאלהים אינו קודש עכ״ל וזה הכוונה אלמלא לא נכתב בסוף ע׳ שמות לא היה קללתו עושה רושם בזה הרשע דכח ע׳ שמות הקדושים גברו הס״א עד שנתקלל ולא יכול להחריב את העולם עכ״ל אבל בהגהות אדר״נ הגירסא אלמלא נכתב קללתו בסופו וכ״ה בדפוס ש״ס של א״ד ונ״ל פירושו דהנה הנחש נתקלל בתחלה טרם אדם וחוה כי לולא זאת היה הנחש מסית בינתים וידוע שאדם היה כלול מכל הנשמות וזה הכוונה כבר החריב את כ״ע לכך מיד אמר הקב״ה לנחש ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה:

צר אותו פנים ואחור. דיו פרצופין כדאיתא במס׳ ברכות דף ס״א ועירובין דף י״ח. א״נ שהיה גדול ממזרח למערב אחור זה מערב וקדם זה מזרח כדאיתא בחגיגה דף י״ב סנהדרין דף ל״ח ע״ב:

מה״ש לשרתו. כדאיתא לעיל וסנהדרין דף נ״ט ריבב״א מה״ש עומדין בג״ע לקראתו וצולין לו בשר וכו׳ כנ״ל והמפרש כתב לשרתו מלשון שירה ר״ל שבקשו לומר לפניו קדוש שהיו סבורים שהוא נצחי חי וקים כדאיתא במדרש שע״ז נופל לומר קדוש כמו שפי׳ היפ״ת מה עשה הקב״ה להראות להם כי אדם הוא וסופו למות נטלו הקב״ה ונתנו תחת כנפיו וכו׳ עכ״ל:

כיון שסרח וכו׳. בסנהדרין דף ל״ח איתא כיון שסרח הניח הקב״ה ידו עליו ומיעטו שנא׳ ותשת וכו׳:

נטל לו אחד מהן. ידו אחת מהן וכ״ה באגדת שמואל והכוונה ע״פ מה דאיתא פ״ק דכתובות (דף ה) דרש בר קפרא גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ דאילו במעשה שמים וארץ כתיב אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים (ישעיהו מ״ח:י״ג) ואילו במעשה ידיהם של צדיקים כתיב מכון לשבתך וגו׳ מקדש ה׳ כוננו ידיך וגו׳ מיתיבי השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע הכי קאמר מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע ומאי ניהו מטר ע״כ ופרש״י הכי קאמר ומעשה ידיו במעשה צדיקים כתיב שקרוין מעשה שלהם מעשה ידיו של הקב״ה והכי קאמר ומעשה ידיו דהוא מעשה הצדיקים מגיד הרקיע שהרקיע מעיד עליהם לבריות שהם צדיקים שמתפללים על הגשמים ומטר יורד ע״כ הרי שצדיק נקרא מעשה ידיו ר״ל ששולט בשתי ידיו ימין ושמאל ויש לו כח להוריד מטר בתפלתו אבל הרשע אין כחו אלא בידו אחד כאדם שאין לו אלא יד אחד וזהו שהקב״ה בראו לאדה״ר בב׳ ידיו רמז לו כשיהיה צדיק שישלוט בשמים ובארץ וכשסרח שוב אינו נקרא מעשי ידיו של הקב״ה ונטלו הקב״ה יד א׳ ממנו שלא יהיה לו שום שליטה על הרקיע. עכ״ל המפרש:

ואומר ויביאם וגו׳. זה הוא ראיה שבהמ״ק נקרא קנין כדאיתא בפ״א ספ״ו ואפשר שצ״ל הכא גם הבהמ״ק נקרא קנין שנאמר ויביאם. א״כ דקשה אם המקדש נברא בשתי ידיו של הקב״ה אין נחרב ואמרו בזה חז״ל שלא שלט ידי אויב במקדש כ״א הקב״ה נטל אותו למעלה ועתיד להחזירה לכך מסיים ואומר ויביאם אל גבול קדשו וגו׳ ויביאם לע״ל:

ואומר ה׳ ימלוך וגו׳. כמו כן על כוונה זו יה״ר שיהיה ב״ב אמן: