בנין יהושע על אבות דרבי נתן א:ז

נ״א רביות. והוא מלשון הרבה ארבה צער ועצבונך קדריש:

צער נדה. דסתם נדות תחלה ראשה ואיבריה כבידים עליה. ערש״י ריש פ׳ תזריע:

צער בתולים. שיש צער גדול לבתולה בביאה ראשונה עיין לקמן ובתוס׳ כתובות דף ל״ט סע״א ד״ה צער דמאי:

צער העיבור. סתם עוברות חולות הן רש״י בעירובין פ״י ד״ק:

כמשמעו צער לידה. רש״י:

משתוקקת. מתאווה לתשמיש:

כשהוא יוצא לדרך. באמת גם כשהוא בבית משתוקקת רק כשהוא יוצא לדרך היא משתוקקת ביותר כי אינו דומה מי שיש לו פת בסלו. מפרש:

והוא ימשל בך. שהוא מושל לומר בפה תאוות לבו והאשה בלב ובושה להוציא בפה רש״י שם:

עטופה כאבל. בושה לצאת בראשה פרוע. רש״י:

וחבושה בבית האסורין. כצ״ל וכ״ה התם בעירובין ופירש״י כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מ״ה י״ד):

ומנודה מכל אדם. שאסורה לכל אדם חוץ מבעלה והאיש נושא נשים הרבה גמרא שם וקחשיב עוד התם בגמרא צער גידול בנים וכצ״ל הכא דאל״כ לא הוי רק ט׳ וצער גידול בנים ודאי דשייך נמי באיש כדאמרי׳ בסנהדרין דף י״ט ע״ב גבי יעקב מ״מ טפי הוי באשה וכדאמרי׳ ביבמות דס״ג דיינו כשמגדלות את בנינו וכו׳ מהרש״א שם ובפרקי דר״א פי״ד הוסיף ורצע את אזנה כעבד עולם וכשפחה שהיא משרת את בעלה ואינה נאמנת בעדות ועיין בזית רענן ריש פ׳ בראשית פי׳ ע״ז:

מכאן אמרו אם סג אדם לדבריו. ולכאורה הוא סותר א״ע דלעיל הזהיר שיעשה כל א׳ סייג לדבריו ומייתי ראיה וכו׳ והכא הפך השטה שלא יעשה סייג ומתרץ המפרש דבודאי ראוי לעשות סייג כדלעיל וגם החכמים עשו הרחקה וסייג כגון שניות לעריות ושבות לשבת וכדומה רק באופן זה שלא יוסיף מדעתו על הדבר כ״א שיאמר בפירוש שהוא לשם סייג ומשו״ה דאם היה אדה״ר אמר בפירוש לחוה דהקב״ה לא צוה רק על האכילה ואנחנו לעצמנו נעשה סייג וגדר אף בנגיעה פשוט דלא היה יוצאת שום תקלה ממנו. ושוב לא היה נתפתתה אף אם היה הנחש אכל ולא הזיק לו האכילה משום דהנחש לא נצטוה כנ״ל משא״כ ע״י הנגיעה שהוסיף אדה״ר בלשון שצוה הקב״ה עליה יצא תקלה זו וזהו מי גרם תקלה זו סייג שסג אדה״ר דייקא ר״ל שלא סג כהוגן וזהו שמסיים מכאן אמרו אל יוסיף אדם על דבריו ששומע דכל המוסיף גורע והיינו דהזהיר בן עזאי לעיל הוי זהיר בדבריך מבטלה ר״ל שאם תעשה סייג ראה תראה איך תעשה שלא תסתור הגדר העיקר ע״כ תוכן כוונתו בקצת שנוי לשון. ול״נ ע״פ מליצה דאיתא במ״ר ובילקוט אל תוסיף שלא תעשה את הגדר יותר על העיקר שלא יפול ויקצץ את הנטיעות כך הקב״ה אמר ביום אכלך וגו׳ ועמדה והעידה עדות שקר לא תגע בו וגו׳ כיון שראה שכזבה וכו׳ ע״כ נמצא לפ״ז הכוונה הכא שלא להוסיף על הסייג וגדר יותר מדאי כי סייג סובל שני פירושים. א׳ לעשות סייג להוסיף על אותו דבר עצמו משמרת למשמרת כמו שהגדר שמירה לגנה וזהו מצינו שעשו חז״ל בהרחקת נדה כדאיתא לקמן רפ״ב ומשרע״ה הפרישה שהוסיף יום א׳ מדעתו כדלקמן פ״ב. ועוד סובל סייג לשון סייג ורסן בפיו שלא לדבר כל צרכו והכל לפי המקום והזמן וכאשר מצינו שהש״י ב״ה עשה סייג לדבריו ולא דיבר הכל כ״א מרע״ה במשנה תורה ואמרו על מה עשה וגו׳ וכאשר הבאתי לעיל פי׳ המד״ש ע״ז ע״ש ד״ה איזה סייג וכו׳. לכן הכוונה הכא שלא לסייג הגדר יותר על העיקר כ״א שיעשה בהשכל פעם להוסיף קצת פעם לגרוע קצת לפי צורך השעה:

רי״א טוב עשרה טפחים ועומד. אם א׳ הוא גבוה רק י׳ טפחים ועומד על מעמדו:

ממאה אמה ונופל. שהיה גבוה מקום מאה אמה ונפל למטה כדקרה לאדם שהיה הולך מסוף עולם ועד סופו וכיון שסרח נתמעט שנאמר ותשת עלי כפכה כדאיתא סנהדרין דף ל״ח ע״ב. וכדקרה נמי לנחש שנתמעט קומתו כדלקמן:

נחש הראשון. משום דקחשיב המעלות שהיה לה בראשונה:

באותה שעה אמר וכו׳. מתוך הקללות שנתקללה אנו למדין שהיו בה כל המעלות קודם שנתקללה. רש״י במס׳ סוטה דף ט׳ ודוגמא לזה מצינו בסנהדרין דף ק״ה מברכותיו של בלעם וכו׳. מהרש״א:

ואשא את אשתו. וא״ת היאך סבר לישא חוה הלא ע״י אכילה תמות כנאמר פן תמתון תירץ רש״י בחומש שכוונת הנחש היה שיאכל רק האדם תחלה וכו׳ ע״ש. ומהרש״א תירץ בסוטה ע״פ סברת האדר״נ הכא שאדם מעצמו צוה הכל כך לחוה ע״ש וכעין זה כ׳ המפרש וע״ש בגמרא דסוטה סוגיא דהכא בסגנון אחר:

לפיכך איבה אשית. סיפא דקרא בינך ובין האשה:

עפר תאכל כל ימי חייך. לא שהוא טועם טעם בעפר דהחוש מכחיש זה ועוד שהוא אוכל חלב ודבש ושאר מינים דשייך ביה משום גלוי רק הפי׳ הוא כמו שאמרו רז״ל במס׳ יומא דף ע״ה אם אוכל כל מעדנים שבעולם טועם טעם עפר וח״א אם אוכל כל מעדני עולם לא נתקרר דעתו עד שיאכל עפר. מ״ר ומפרשים:

חבל הפסד לשון אהא כל הבל לשון צער וקבל הוא כלומר הפסד בא לעולם ויש לקבול על שמש וכו׳ רש״י בסנהדרין דף נ״ט ע״ב:

א׳ משגרו למערב וכו׳. בסנהדרין שם איתא א׳ משגרו לצפון וא׳ לדרום וכ׳ המהרש״א שם שבדווקא נקט הגמרא לצפון וכו׳ לפי דעת התוכניים שישוב ב״א הוא מקצה מזרח לקצה מערב באורך אבל לדרום ולצפון אין שם ישוב ב״א מפני הקור והחום ולזה אמר שהיה משלח שם שלוחו הנחש במקום שלא היה אדם יכול לילך בעצמו וכו׳:

סנדלבנין. שם אבן טוב. רש״י שם:

תחת גמל וכו׳. שם בגמרא איתא ולא עוד אלא שמפשילין רצועה תחת זנב ומוציא בה עפר לגנתו ולחורבתו: