בנין יהושע על אבות דרבי נתן א:א

(פרקי אבות מתחיל משה קבל תורה מסיני. לכך התחיל נמי האדר״נ לפרש היאך היתה הקבלה ההיא)

משה נתקדש בענן וקבל תורה. (יומא דף ד׳ ע״א) איתא משה עלה בענן ונתכסה בענן ונתקדש בענן כדי לקבל תורה לישראל בקדושה שנאמר וישכון כבוד ה׳ וגו׳ ששת ימים וגו׳ (שמות כ״ד:ט״ז):

מסיני. ממי שנגלה בסיני. מפרשים:

למשה לטהרו. ל״ג הכא בדברי ר״י הגלילי כדלקמן אמר רבי נתן האי טעמא על ר״י הגלילי ור״מ בן חרש אומר ט״א על ר״י ע״כ בודאי א״א לגרוס בדר״י עצמו כן וכן במסכתא יומא ליתא זה בדר״י הגלילי:

זה היה אחר עשרת הדברות. שהיה תחלה לארבעים יום:

דר״י הגלילי. כלומר א״א יכול לומר ויכסוהו להר ולא למשה ואלו ששה ימים הן שהיו מר״ח שבאו לסיני עד יום מתן תורה וא״כ [לא היה] פרישה כלל למשה שהרי אותן ששה ימים עלה וירד בהשכמה להזהירן על פרישה מן האשה ומצות הגבלה. זאת לא תאמר לפי שזה מעשה היה אחר עשרת הדברות בתחלת ארבעים יום שנכנס למחנה שכינה להיות שם עם ה׳ לקבל הלוחות ולקמן מפרש מהיכא פשיטא ליה דאחר י׳ דברות היה ששה ימים הללו. רש״י שם ביומא:

ר״ע אומר ויכסהו הענן. שם ביומא איתא רע״א וישכון כבוד ה׳ מר״ח ויכסהו הענן להר ופירש״י ר״ע אומר קודם י׳ דברות היה וששה ימים הללו הם ששה ימים שמר״ח עד יום מתן תורה ובשביעי קבלום ומשה וכל ישראל עומדים לקבל עשרת הדברות כדאמרינן (במס׳ מכות דף כ״ד) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ואחר כך עלה כדי לקבל את הלוחות ולא היה שם פרישה כלל:

ויכסהו הענן להר. ולא למשה שהרי כל אותן ששה ימים עלה וירד בהשכמה לומר להם אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים (שמות י״ט:ח׳) וישב משה את דברי העם אל ה׳ ולמחר נאמר לו לך אל העם וקדשתם ולמחר לך רד העד בעם ע״כ. ותיבת למשה שכ׳ כאן ט״ס:

לחלוק לו כבוד למשה. שם ביומא איתא ויקרא אל משה. משה וכל ישראל עומדים ולא בא הכתוב אלא לחלוק כבוד למשה. ופירש״י ולא בא הכתוב לומר ויקרא אל משה לבדו אלא לחלוק לו כבוד. ומפורש שם במאי קא מיפלגי ר״י הגלילי ור׳ עקיבא:

בשביל שימרק מכל אכילה ושתיה. רבי נתן סבר כר״י הגלילי דפרישה למשה הואי אבל לא ללמוד מכאן לשאר הנכנסין למחנה שכינה פרישה שלא היתה פרישה זו אלא שבששה ימים הללו נתמרקה אכילה שבמעיים להיות כמה״ש אבל בעלמא לא בעינן מירוק. רש״י שם:

לאיים עליו. הוא סבר לה נמי כר״י הגלילי דפרישה למשה ולהבדילו מב״א שתחול עליו אימה בהיותו לבדו יבין וישים לבבו ליכנס למחנה שכינה באימה. רש״י:

וגילו ברעדה. שם בגמ׳ איתא מאי וגילו ברעדה א״ר אדא בר מתנה אמר רב במקום גילה שם תהא רעדה. ופרש״י במקום גילה מתן תורה של לוחות דכתיב (תהילים י״ט:ט׳) פקודי ה׳ ישרים משמחי לב. והתוספות כתבו כדכתיב (ד״ה א טז) עוז וחדוה במקומו. והא דמיאנו תוספות בפסוק שהביא רש״י מתהלים שהוא מוקדם נ״ל משום דבשעת הפרישה עדיין לא היה שמחה עד שקיבל הלוחות לכך מביאים תוספות פסוק של ד״ה עוז וחדוה במקומו מלמד שהמקום גורם לבד מעצמו השמחה:

מעשה וכו׳. עיין לקמן:

פירש רבי יאשיה לד״א. משום שהיה דחיקא ליה שעתא וכדמצינו כעין זה במס׳ תענית דכ״א אילפא ורבי יוחנן הוו גרסי באורייתא דחיקא להו מלתא טובא אמרו ניקום וניזול וניעבוד עיסקא ונקיים בנפשין אפס כי לא יהיה בך אביון (דברים ט״ו:ד׳) אזלו אותיבו תותי גודא רעועה הוו קא כרכי ריפתא אתו מה״ש שמע ר״י דקאמר חד לחבריה נישדיה עליהן האי גודא ונקטלינהו שמניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה א״ל אידך שבקינהו דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא ופירש״י עתיד להתגדל ואין זמנו למות והמהרש״א פי׳ דקיימא ליה שעתא בחיי עולם שיהיה ראש ישיבה בתורה ר״י שמע אילפא לא שמע א״ל ר״י לאילפא שמע מר מידי א״ל לא אמר מדשמעית אנא ואילפא לא שמע ש״מ לדידי קיימא לי שעתא. א״ל ר״י איהדר ואקיים בנפשאי כי לא יחדל אביון מקרב הארץ ר״י הדר אילפא לא הדר עד דאתא אילפא מלך ר״י וכו׳ ע״ש ובפירש״י ולכך הכא נמי רבי מתיא השיב לרבי יאשיה מה חזית לעזוב דברי אלהים חיים ולקיים הפסוק אפס וגו׳. הפוך השיטה לקיים כי לא יחדל וגו׳. מפרש:

ואע״פ שאתה רבי וכו׳ אין טוב לעזוב דא״ח. ר״ל דאיתא לקמן פ׳ מ׳ וביומא דף פ״ז כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו שלא יהיה הוא בגיהנם ותלמידו בג״ע שנא׳ וכו׳. לכך א״ל רבי מתיא אע״פ שאתה רבי ואני תלמידך ועוסק בתורה אל תשטוף אחר ד״א. וכדאיתא שם ביומא פ״ג דף לה ע״ב שהלל עסק בתורה מתוך עוני רב. ובמסכת סוטה פ״ג דכ״א איתא ע״ז הילל ושבנא אחי הוו הילל עסק בתורה שבנא עבד עסקא לסוף א״ל תא נערוב ונפלוג יצתה בת קול ואמרה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (שיר השירים ח׳:ז׳):

ד״א. מלאכה או סחורה. ר״ב פ״ב מ״ב דפ״א:

אמרו כ״ז וכו׳ וכשנפטרין דומים כשהם אוהבים מנעוריהם. שלא תאמר מה שפירש רבי יאשיה מרבי מתיא מחמת שהיו מקנאין זל״ז לכך אמר אע״פ שכ״ז שהיו יושבין יחד היו מקנאין זא״ז אבל תמיד כשנפטרין דומים שהן אוהבים ע״ד את והב בסופה וכדאיתא במס׳ קדושין דף ל ע״ב מ״ד כי ידברו את אויבים בשער א״ר חייא בר אבא אפי׳ אב עם בנו והרב עם תלמידו שעוסקים בתורה בשער א׳ נעשו שונאים זל״ז ואינן זזים משם עד שנעשו אוהבים זה לזה שנאמר את והב בסופה א״ת בסופה אלא בסופו. מפרש. ועיין בספר אור לישרים שחיבר אדמ״ו הרב הגאון מו״ה זרח מפראג זצ״ל דרשה י׳ דף סז ע״א ע״ז ותמצא נחת: