ביאור ראובן על בבא קמא נה

גמ' "עמך בן בג בג יחידאה". כלומר, עמך בן בג בג שהוא יחידאה. ויותר טוב היה אם לא היינו גורסים כלל "עמך".

"מאי לאו במועד דליכא פסידא". ובירושלמי דחי דאפילו במועד איכא פסידא בזה שהוא צריך לטרוח ולילך אתו בב"ד. והבבלי אינו חושב טירחא זו לפסידא.

"במועד דליכא פסידא". ואע"ג דנפקא ליה מיניה לכושרא דחיותא מ"מ זה אינו נקרא פסידא, משום דליכא חסרון כיס כמו שהטירחא שהוא צריך לטרוח ולילך לב"ד אינה נקראת פסידא מהאי טעמא.

"כדי יין וכדי שמן". הא דנקט כדי יין ולא נקט כדים סתם, משום דקמשמע לן רבותא דמותר לו לשבר אפילו במקום דמפסיד לו הרבה.

"משבר ויוצא משבר ונכנס". כלומר, דמשמע אפילו כמה פעמים, ואמאי, יכפהו לסלק את כדיו על ידי ב"ד. אבל הא לא קשה ליה אמאי משבר את כדיו אפילו פעם אחת כשיוצא, הרי לית ליה פסידא כשיסדרם זה על זה בלי שבירה, דפשיטא ליה דכשצריך לצאת הטירחא הזאת הוי פסידא. תדע, דאף כשדוחה הקושיא מתרץ דמשבר ויוצא לב"ד. וכן לקמן, כשהקשה מהמניח את הכד בר"ה "הא שברה חייב", פירוש רש"י, "אלמא לא עביד אינש דינא לנפשיה אפילו במקום דאיכא פסידא". ואף התוס' אינם חולקים ארש"י אלא בר"ה אבל לא ברשות הניזק.

"נעשה ידה כשליח בית דין", דהרי טעמא משום דעבדה דינא לנפשה וא"כ היא בעצמה נקראת שליח ב"ד.

"גזירה שמא יתן להם דרך עקלתון". כלומר, דוקא בכי האי גוונא אמרינן דשלו לא הגיעו, אבל בעלמא אמרינן דחילופו חילוף, ופליג ארב זביד וארב אשי.

"מיצר שהחזיקו בו רבים אסור לקלקלו". ואם תאמר, אי משום הא מאי איריא משום שנתן להם דרך עקלתון, או משום גזרה, אפילו בלאו הכי הוו תרווייהו רשות הרבים משום דנשתמשו בתרווייהו? י"ל דהכי קאמר, כיון שאסור לקלקלו וקילקל קנסוהו שיאבד את שלו, כמו כל המקלקלין בר"ה כל הקודם בהם זכה. אבל אם לא היה מקלקל הוה חילופו חילוף, משום מדת סדום, והיה אסור לבני רשות הרבים ללכת בה. תדע, דאם לא כן, קשיא דרב יהודה ארב משרשיא, דאית ליה דוקא בנותן להם דרך עקלתון אמרינן שלו לא הגיעו. ועיין ב"ב ק.

ד"ה ואי בתם. "בשלמא אי איירי במועד". כלומר, דלא תקשה, הא אפילו אי איירי במועד ע"כ צריכין לחלק בין שמיטה לדחיפה, דשמיטה שרי ודחיפה אסור, דאם לא כן קשה רישא לסיפא, ועל כרחך משום דשמיטה הוי דינא ודחיפה לא הוי דינא, ואם כן מה קשה ליה בתם?

ד"ה מניין. "שאז רגילות לסרהב". כלומר, דקשה להו, מאי שנא "מסרהב" דנקט, לתני ואינו יוצא. אבל הא לא קשה להו, מאי שנא נרצע דנקט, לתני גנב סתם, למאן דאית ליה לא עביד אינש דינא לנפשיה, או לתני אדם סתם, למאן דאית ליה עביד אינש דינא, דאיכא למימר, להכי תנא נרצע משום דיליף ליה מלא תקחו כופר לשב, דהיינו נרצע. אבל קשה לי, למאן דאית ליה עביד אינש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא, ואפילו לאו גנב, א"כ תקשי הא דאמר רבא לקמן (מח.) "נהי דאית לך רשות לאפוקי לאזוקי לית לך רשותא". ולכן נראה דלהכי קאמר "מסרהב" דדוקא כשאינו שומע בקולו כשהוא מפציר בו הרבה לצאת אז מותר לחבול בו, אבל באופן אחר לא.

ד"ה טעמא. "ליכא פסידא דלא דמי לחצר חבירו וכו' ". דאי אפילו איכא פסידא קאמר מתניתין דאסור ליה לשבר, א"כ קשה אברייתא דלעיל "הממלא חצר חבירו כדי יין", ואדמקשי אאמוראי לירמי תנאי אהדדי.

ד"ה לא בשיכולה. "וכיון דיכולה להציל ע"י ד"א אפי' דין אינו", דקשה לו, כיון דסבירא ליה עביד אינש דינא לנפשיה, א"כ אי היא כשליח ב"ד, וכי היכי דאמרינן דשליח ב"ד פטור בכל גווני ה"נ היא.

ד"ה ולינקוט. "וס"ד השתא דשלו לא הגיעו לפי שאין יכול להזמין כל עוברי דרכים לב"ד". כלומר, דלא תקשי, אפילו לא עביד אינש דינא לנפשיה מ"מ יעכבם על ידי בית דין.

ד"ה אי הכי אמאי זה וזה פיאה. נראה דגירסת התוספות היתה כך: "לנקוט פזרא וליתיב? בדלא יתיב. אי הכי אמאי זה וזה פאה". ולפי זה מפרשי התוספות שפיר, דאותו שילקטו הוי מדעתו. אבל לפי הגירסא שלנו צריך להיות להפך דאותו שלקטו לא הוי פאה אלא גזלה ולא יהיה פטור ממעשר, אבל מ"מ היה קשה להם להתוספות, דכיון שהיו שניהם מדעתו, א"כ ניחא דליהוו תרווייהו פאה, דהא אדם עושה אפילו כל שדהו פאה, ומאי קושיה, "אמאי זה וזה פאה? ותירצו דמסתמא היה בדעתו לחזור ולזכות במה שהניח.

ד"ה זה וזה. "וטעמא דב"ש דילפי מפיאה וכו' ". נראה דבהא פליגי ב"ש וב"ה: דב"ש סברי דהפקר הוי מטעם הקנאה, שמקנה לכל העולם, וכמו כן יכול להקנות לעניים ולא לעשירים, אבל ב"ה סברי דהפקר הוי מטעם סילוק בעלות, שהוא מסלק את כח בעלות מן הדבר והוי כדבר שאין לו בעלים, וממילא לכל אחד רשות לזכות בו. וכיון שמסלק את בעלותו מן הדבר, ממילא יד עניים ועשירים שוה בו. וכשאמר לעניים ולא לעשירים אינו מפקיר כדין המפקירים ואינו נעשה הפקר.