ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי פאה ב:א:ה

כתב יד א ר' זירא בעי קומי ר' ייסא מיצר מהו. פי' אם המיצר של השדה נחשב כשדה אחרת לענין שאם הפריש [פאה משדה לחברתה] שאינו פאה או לא. ושרע מניה. פי' שהיה מדחה אותו ולא פשט לו כלום:

ומקשי מיחלפא שיטתיה דר' ייסא דתנינן תמן מודים חכמים לר"ע כו':

שמואל אמר כו': מפני שדרכן ליזרע ערוגות ערוגות. פי' דקס"ד דמבעיא ליה אם מיצר מפסיק בין השדות לענין פאה או לאו ולכך מקשי שפיר דהא חזינן הכא גבי שבת או חרדל שזרע בג' מקומות שצריך להפריש פאה מכ"א בפ"ע לשמואל וחייב מפני שדרכן ליזרע ערוגות וא"כ הוי לגבי ערוגות כמו שדות גדולות שאין נותנין פאה מא' על הכל משום דמפסקי הכא המיצר של ערוגות ומניה יכול למילף לשאר מינין שמפסקי המיצר של שדות גדולות אלמא עכ"פ דפשיטא ליה לר' ייסא דמיצר מפסיק:

וכא את אמרת הכין. פי' ששרע מניה אלמא שלא רצה לפשוט כלום אם מיצר מפסיק:

ומשני פשיטא ליה שהוא מפסיק. פי' אם הוא שתי שדות שאינו יכול ליתן משדה לחברתה:

לא צריכה. פי' הא דמבעיא ליה לענין מיצר:

היינו אי קדלשה משום פאה אי לא קדשה. פי' דהיינו במיצר גופא אם נתן מן המיצר על השדה אם קדשה משום פאה או לא:

תני ר' הושיעא. פי' בפירוש:

הפריש פאה משדה לחברתה. פי' דהיינו שהמיצר מפסיק ביניהם:

לא קדשה. אפי' בדיעבד:

ושמע מימר אפילו מיצר. פי' ששמע בפירוש שאפי' מן המיצר על השדה אם הפריש פאה נמי לא קדשה:

כתב יד ב מיצר מהו. אם המיצר עצמו נחשב לשדה אחר ואין מוציאין פאה מזו על זו:

מפני שדרכן לזרוע ערוגות ערוגות. קס"ד דמבעי אם המיצר הוי מפסיק בין שתי שדות לחשב כשתים לענין פאה והא הכא גבי ערוגות דליכא מפסיק ביניהם אלא המיצר ואת אמרת שנותן פאה מכל א' וא':

לא צורכה קדשה משום פאה או לא. ומשני דהא קמבעי לי' אם נתן מן המיצר פאה על השדה אי קדשה משום פאה:

ושמע מימר אפי' מיצר. שמע שאמר אפי' מן המיצר על השדה נמי לא קדשה משום פאה: