ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי כלאים ה:א:ה

והשתא מפרש האיך אסור מכח זה כל הבית סאה נמצאו ששים וארבע. פי' באותו צד של תשעה יש שמונה אוירים וכל שורה רחוקה מחברתה שמונה אמות א"כ הוי שמונה פעמים שמונה דהוי ס"ד ובאותו צד של שבעה יש ששה אוירים וששה פעמים שמונה הוי ארבעים ושמונה ובית סאה הוי חמשים על חמשים וכאן אינו אלא ארבעים ושמונה:

נסב לון תרתי מכא. פי' מאותן האורך העודף שתי אמות על רוחב ויהב לון הכא נמצאו ארבעים ושמונה אורך על רוחב חמשים :

חד ביני מיותר:

ועקר חד ביני ויהב כא. פי' עוקר עוד שתי אמות והב התם נמצאו חמשים על חמשים וי"ב אמות על אורך ארבעים ושמונה עודפין על בית סאה פחות שתי אמות:

קרח שש עשרה על שש עשרה. פי' שהרי בתחילה נטעו שמונה על שמונה ולבסוף כשנחרב דבינים הוי שש עשרה וכשאתה מותח הזנבין שיהיו שוים להגפנים העומדים נשאר קרח בזוית שש עשרה על שש עשרה ששם אי אתה יכול למתוח שהרי אין זנב לזנב:

עבודתו בשמונה אמות. פי' מפני שכבר נחרב ואתיא כמאן דמחמיר בחורבנו יותר מבמטעתו:

והשתא מקשי דמשמע במתני' דאינו אסור אלא בית סאה והשתא מסיק למילתיה אין תעבדיניה הוא ועבודתו לתוך בית סאה. פי' א"כ לא נשתייר מקום פנוי שמותר ליזרע שם אלא בכל זוית שמונה על שמונה וד"פ שמונה על שמונה הם רנ"ו וכשתחשוב היתר שיש כאן על בית סאה דהיינו י"ב פעמים ארבעים ושמונה פחות ד"א דהיינו שתי אמות על שתי אמות והוא תקע"ב וכשתטול רנ"ו מתקע"ב נשתיירו יתר מבית סאה תלת מאוון וששה עשר:

אין תעבדיניה חוץ לעבודתו. פי' שלא תחשוב לשיעור בית סאה אלא עד מקום שהגפנים וכלה (יכלו) שם כשתמתח הזנבין כנגד הגפנים א"כ לפ"ז אין אתה חושב כל הזויות ובכל זוית שהוא ט"ז על ט"ז הוא רנ"ו ד"פ רנ"ו הוא אלף וכ"ד וכשתטול מהן התקע"ב אזי נשאר חסר מבית סאה תנ"ב:

וכשיפלגו. פי' כשתעשה אוירים יותר רחוקים זה מזה א"כ נחשבין כיחידין ולא הוי כרם כלל:

אין תימר ברוצף. פי' כשתעשה יותר קרובים זה מזה: