ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי דמאי א:ג:טז

כתב יד א יין למורייס. ברייתא היא כשקונה יין לעשות מורייס או אלונטית שיתערב היין ולא יהיה בעינה אך היאיל וקונה בעינה אעפ"כ מפריש אפי' דמאי ואין צריך לומר ודאי אך כשקונה מורייס מתוקנים פטורים מן הדמאי:

אין כרבי. דבגמרא ירושלמי פ"ח דתרומות פליגא רבי ורבי אלעזר בר"ש רבי סבר נותנין יין של תרומות ודאי לתוך המורייס דאין זה איבוד והוי כמו בעינא ואשורה לזרים ורבי אלעזר בר"ש סבר אין נותנים למורייס דהוי איבוד ונעשית היתר לזרים. והשתא מקשי דתניא הכא הן עצמן פטורים מדמאי משמע ודאין צריך לעשר קשה ממ"נ אי סבר כרבי דבמורייס לא הוי איבוד אפי' בדמאי וחייב דהוי כמו שקונה בעינה אי סבר כראב"ש דבמורייס הוה איבוד ומותר אפי' לזרים א"כ אף כשקונה מורייס ודאים יהון פטורים. הכא. קשיא אהדדי דיין לקילור תנן פטור מדמאי ויין ושמן לחטטין חייב בדמאי:

ומשני דאינו דומה דכשנותן יין ושמן ע"ג חטט נמצא כשבא על גופו בא בעינא ואח"ז בטל לכן חייב בדמאי אבל יין לקילור בטל כשנותן בקילור קודם שבא על גופו בטל לכן פטור מדמאי:

ופריך א"כ כשנותן בקילור בטל אמאי קילור של ע"ז שנתערב תוכו [יין] נסך אסור בהנאה הא היי"נ בקילור:

ומשני דלגבי ע"ז לא מקרי בטל דכתיב מאומה:

ומביא ראיה משמרים של ע"ז שמא אינן אסורים בהנייה. בתמיה ואע"ג דאינם יין ראוי לנסך אעפ"כ אסורים בהנאה: