ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי דמאי א:א:ה

כתב יד א אם וכו'. ברייתא בתוספתא וקאי אמתניתין ולר"ל צריך לפרש כך הא דתנן דפטור מדמאי אם היו נשמרים חייבים בדמאי:

וקשיא להש"ס עקרן לאו מן ההפקר בא. והיכא תמצא שנדע אם הן מנשמרים אם לא כשקונה מע"ה בתלוש דאי כשלוקט מאילן כנשמר זהו ודאי גמור ומתני' בדמאי מיירי וכיון שצ"ל שקונה בתלוש אזי עיקרן הפקר ואיך אנו יודעים אם הן מנשמרים אם לאו בשלמא לר"י דסבר דמתני' גם בודאי מיירי שפיר שייך לומר דקאי על פטור דודאי כשלוקט מאילן וע"ז אמר אם הם נשמרים חייבים בוודאי אלא לריש לקיש קשיא:

פתר האי אם הם נשמרים לא קאי על אותן הפירות שלוקח תלושים דאיך יודע כו' אך קאי אם רוב העיר משמרים אזי אף מה שלוקח בסתם גם כן חייבים לעשר:

אתי חמי. בא וראה כלומר מקשה מברייתא אחרת דתני אם הרוב נשמרים כו' והשתא קשה לר"ל איך מוקי מתני' דמחלק בין דמאי לודאי אם ברוב משמרים אף דמאי חייב ואי אין הרוב משמרים תני בברייתא אף ודאי פטור ואי מוקמת למתני' מחצה על מחצה ג"כ אי אפשר דתני מע"מ דמאי כלומר מע"מ נידון כרוב משמרים וחייב בדמאי וקשה איך מוקמי מתני' לחלק:

ומשני ר"ז. לעולם מתני' דמחלק בין ודאי לדמאי מיירי במע"מ וא"כ קשיא הא תני בברייתא מע"מ דמאי:

לא סוף דבר הקלין שבדמאי. כלומר לא קאי אקלין שבדמאי אלא דמאי עצמו שאינן מהקלין דמתני' אז הדין כשהעיר מחצה משמרים ומחצה אין משמרים אעפ"כ אזלינן לחומרא כרוב משמרים וחייב בדמאי אבל מחצה על מחצה בפירות הקלין בדמאי פלוגתא לר"ל מחלק בין ודאי לדמאי ולר' יוחנן אף ודאן פטורין:

כתב יד ב פתר לה אחר רוב נשמרים. האי אם הן נשמרים דקתני בתוספתא לא קאי על הפירות תלושות שלוקח דאיך יודע אם הם מהנשמרים [כמ"ש המפרש מהרא"פ באריכות] אלא קאי אם רוב העיר משמרים אזי אף מה שלקח בסתם חייבין:

אתי חמי. מקשה מברייתא דקתני אם הרוב נשמרים ד"ה חייבין בין דמאי בין וודאי וקשיא לר"ל דמוקי מתניתין דמחלק בין דמאי לודאי היאך מיירי אם ברוב נשמרים אף דמאי חייב ואי דאין הרוב משמרים תני בברייתא אף ודאי פטור:

מחצה על מחצה דמאי. כלומר נידון כרוב. משמרים וחייב בדמאי:

ומשני ר"ז לר"ל דמחלק במתני' בין דמאי לודאי מיירי במע"מ ולא קשיא מברייתא דקתני מע"מ דמאי:

לא סוף דבר הקלין שבדמאי. כלומר האי ברייתא לא קאי אקלין שבדמאי אלא בדמאי עצמו ובמע"מ נידון כרוב משמרים אבל הקלין שבדמאי פלוגתא דר"י ור"ל אם מחלקין בין דמאי לודאי: