ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי חלה ד:ד:ה

להנהיג את הדמאי בסוריא. פי' שיהיו מפרישין את הדמאי בסוריא:

ולא הניח ר' הושיעא כו'. מעתה יחושו הכהנים על חלתן. הניתן להם משום דמאי ואנן חזינן שאינן חוששין ואוכלין ואינן מפרישין. אלא ודאי אין צריך לחוש דאמרינן שמא אין הפירות שלהן והוי של נכרי ובסוריא יש קנין:

ומקשי מיחלפא שיטתי' דר' (יוסי) [הושיעא]. פי' דהכא מוכיח ר' הושיעא דהכהנים אוכלין חלתן ואין מפרישין דמאי שאין דמאי נוהג בסוריא. והתם אמר אימת קדשים:

ולא יתן לכהנים דמאי. פי' דאם כן איכא למימר שמפריש דמאי בסוריא והא דאין הכהנים נוהגין לחוש על חלתן היינו משום שחלתן פטורה מן הדמאי:

וא"ר בון בר חייא. פי' לעולם לא מיחלפא שיטתיה והא דמוכיח ר' הושעיא שאין חוששין על החלה בסוריא. היינו לאו משום שהכהנים אוכלין ואין מפרישין דמאי דהא א"צ להפריש כדפי' אלא שמדייק דאי חיישת לספיקא בסוריא א"כ ניחוש נמי הכהנים על חלתן שמא של אור נתן להם. אלא ודאי שאין חוששין לספק כלום:

א"ר מנא לא אמר ר' הושיעא אלא מעתה יחושו הכהנים על חלתן. משמע שיש לחוש אף על אותה החלה הראוי להן והיינו דשמא היא דמאי. והשתא אמר שפיר מיחלפא שיטתי' כו':

הלוקח מן הנחתום כו' מבעה"ב. פי' שהיה לוקח מבעה"ב שעושה עיסה לעצמו:

והמתארח אצלו א"צ להפריש. דמסתמא הפריש. ומפרש דהיינו דווקא במתארח לעיסתו. פי' שהוא אוכל מעיסת בעה"ב עצמו. ולא על מה שלקח בעה"ב. ועוד צריך שיהא רואה אותו מגבל אצל אחר אז אמרינן דודאי לגבל העושה בטהרה עשה והפריש חלה. אבל בלא כן חיישינן אף בבעה"ב שמא לא הפריש חלה. והשתא מפרש חזקת בע"ב בסוריא א"צ להפריש דמאי. פי' דאמרינן הוא משל נכרי ובסוריא יש קנין:

ואם יודע שרוב מכנסן משלו. פי' מתבואה שלו. צריך להפריש דמאי. ומקשי ולית הדא פליגי על ר' הושיעא. פי' דאמר שאין נוהג דמאי בסוריא. ומשני. א"ר מנא כאן בודאי כאן בספק כו' כצ"ל. פי' בודאי דהיינו כשהוא נוהג היינו בספק פי' שאינו יודע אם רוב מכנסן משלו אז א"צ להפריש דמאי דתלינן שהיא של גוי. ותי' כאן בחו"ל כאן בארץ. מיותר: