ביאור הגר"א על תלמוד ירושלמי חלה ג:ה:ה

אמרין לית הדא דר"ז תתובי' על דר' בון כו'. פי' מיני' ליכא למפשט כלל. דהיינו מטבל שנתערב בחולין. דהא קשה כי היכי שפושט מרישא ממה שמוציא ממנו עליו שאינו בטל ואם כן קומץ ומתיר את השיריים כן יכול לפשוט ממה שאינו מוציא ממנו למקום אחר להיפך שבטל דמשמע שלעולם אינו מוציא ממנו למקום אחר אפי' הוא רוצה להפריש כ"כ מהתבואה שיהי' בה לפי חשבון כ"כ טבל כמו שהוא צריך להפריש תרומה על מקום אחר ואפ"ה אינו מוציא והיינו משום שבטל. וא"כ יכול לפשוט להיפך שאינו קומץ ומתיר את השיריים וא"כ קשיא רישא לסיפא. דברישא משמע שאינו בטל. ובסיפא משמע שבטל:

וע"ז מקשי מה בין מוציא ממנו עליו ובין מוציא ממנו למקום אחר. כדפירשתי:

וצ"ל בשעה שהוא מוציא ממנו עליו כו'. פי' האי סוגיא סברה כר' יהודא שמין במינו לא בטל לעולם ושלא במינו בטל. והשתא מפרש בשעה שהוא מוציא ממנו עליו. פי' כשאתה רוצה להוציא ממנו עליו (פי') אינו מפריש אלא התרומה שאותו הטבל המעורב חייב וא"כ אינו יכול לעשות כל הטבל תרומה אלא שצריך להיות ג"כ כאן חולין ולכך אין החולין שבו מבטלין אותן משום דהוי מין במינו. אבל כשרוצה לעשות על מקום אחר תרומה א"כ אפשר לעשות לכל הטבל תרומה ולא ישתייר שם חולין כלל והוי שלא במינו ולכך מבטלין אותו וא"כ לפ"ז לענין שלא להוציא ממנו על מקום אחר כבר בטל. ולענין להוציא ממנו עליו אינו בטל:

א"ר יוסי הדא אמרת. פירש מכח האי טעמא. טבל שנתערב בתרומה מותר להוציא ממנו למקום אחר. דאפי' אתה עושה את כל הטבל תרומה הוי מין במינו ולא בטל. וכיון שכן אין אתה יכול לפשוט ממנו למנחה. דגבי מנחה הוי קדשים בחולין מין שלא במינו ולכך איכא למימר שבטל ומה שמוציא ממנו עליו ולא בטל אין ראיה. דהתם בודאי ישתייר שם חולין והוי מין במינו ולכך לא בטל לענין להוציא ממנו עליו ודאי:

ולית הדא דר' בון תתובי' על דר"ז. פי' הא דמקשי ר' בון לר"ז אמאי פשיט לי' ממה שמוציא ממנו עליו שקומץ ומתיר את השיריים. הא התם טעמא אחרינא איכא שמוציא ממני עליו ואינו בטל כדפי' משום דבודאי ישתייר שם חיטין והוי מין במינו ולא בטל. עלי' אמר דלית הדא תתובי' דודאי לא מהאי טעמא מוציא ממנו עליו דלהאי טעמא קשה:

והרי תרומה א"א לעשות חיטין. פי' דנהי דהחולין לא בטלי. מ"מ אם אותו המקצת שהוא מפריש תרומה ליבטל דזה הוי שלא במינו אלא ודאי לאו מהאי טעמא. ומשני באמת איכא למימר דהא דמוציא ממנו עליו היינו מהאי טעמא. והא דלא בטלי התרומה. היינו משום דאי שלמטן לא בטל. פי' דבשעה שהתרומה למטה דהיינו שלא הפריש עדיין לא בטל דאכל חדא איכא למימר זה הוא החולין. וא"כ אף יש למעלן פי' דהיינו בשעה שהתרומה למעלה שכבר הפריש לא בטל שכבר קידש לשם תרומה. פי' תיכף שיצא מן החבית ואינו מעורב כלל וה"ג א"ל והרי טבל שנתערב בחולין כו' תרומת ה' לאהרן הכהן ואמרית לון שמוציא ממנו עליו ואינו מוציא ממנו למקום אחר אין פשיטא לך שאינו קומץ ומתיר את השיריים לאכילה אפי' ממנו עליו אינו מוציא. ומתני' אמרה הוא מוציא ממנו עליו דתנינן ואם לאו יוציא חלה א' על הכל כו':

חולין שבו מבטלין אותו. יכול להעשות בתרומה כיוצא בו בטל א"ר יוסי כו'. ולית הדא דר' בון תתובי' על דר"ז והרי התרומה א"א לעשות חיטין א"ל אם שלמטן לא בטל אף שלמעלן לא בטל שכבר קידש. ותיבת תני מיותר: