בית הלוי חלק א קעג

קשיא ליה ברייתא דקתני שגגת מעשה בע"ג (כיון דס"ל לרבא דמאהבה ומיראה פטור) א"כ ע"כ דחיק ומוקים באומר מותר אבל למסקנא דמשני רב פפא בריש כריתות בתינוק שנשבה כו' דידע דאסירא כו' א"נ דטעי בהדין קרא כו' וא"כ ל"צ למפלג אר"י וריש לקיש אלא מוקמינן שגגת מעשה דע"ג כאוקימתא דר"פ ולא באומר מותר על כל הגוף ואי תיקשי קושיית הש"ס היינו העלם דבר (כיון דלאו בעוקר כל הגוף מיירי) דיש לומר לענין הוראת בית דין עקירת ע"ג דעץ ודאי מקרי עקירת כל הגוף דע"כ לא מבעיא ליה לרב יוסף בהוריות ד' ה' ריש ע"ב אלא בחרישה בשבת ודדמי ליה השתחויה בע"ג. (כדדמי ליה הגמ' התם להדיא) אבל עוקר כל ע"ג דעץ נלפענ"ד דהוי עקירת כל הגוף לענין העלם דבר אבל אין תירוץ זה נראה נכון דודאי (משמע אי) לישנא דאומר מותר משתמע דוקא באומר מותר מעיקרו כמש"ל לדקדק מלשון רש"י א"כ ע"כ דרבא פליג אר"י ור"ל מסברא דאי משום דברייתא דכהן משיח בשגגת ע"ג קשיתיה מאי דוחקיה לאוקמי באומר מותר מעיקרו ועוקר כל הגוף (כדמשמע לשיט' רש"י לישנא דאומר כמש"ל) הא מצי לאוקמי בבטל מקצת בדבר שהצדוקים מודים בו דלא הוי העלם דבר כדאיתא בהוריות דף ד' א"נ בעוקר כל הגוף ובהכיר ולבסוף שכח וא"כ דרבא מסברא פליג אר"י ור"ל הלכתא כרבא דבתראה הוא ורב פפא דמוקי כגון דידע כו' א"נ דטעי בהדין קרא כו' לאו משום דפליג אאוקימתא דאומר מותר אלא דבעי לאוקמי בזדון עבודות

ונלפענ"ד לישב דעת רש"י דבאמת רבא לא פליג אר"י ור"ל והא דמחייב קרבן באומר מותר גבי כהן משיח מיירי בהכיר ולבסוף שכח דוקא אבל באומר מותר מעיקרו אנוס הוא והא דפירש"י בפ' כלל גדול דף עב ע"ב דאומר מותר מיירי כגון גר שנתגייר בזמה"ב לאו משום דלישנא דאומר מותר משמע לרש"י דוקא בהכי אלא דלפי הס"ד דגמ' התם לישנא דבלא מתכוין דחקו לפרש כן וכדפרש"י בסנהדרין דף סב ע"ב ד"ה אלא באומר מותר כו' דכיון דלא הוזכרה לו מעולם אינו מתכוין קרי ליה אבל לפי המסקנא דגמ' שגג בלא מתכוין מתוקמא התם בגוונא אחריתא והא דמחייב רבא אומר מותר בקרבן בסנהדרין ריש דף ס"ב ובכריתות דף ג' ריש ע"ב מצינן למימר דמיירי באומר מותר דהכיר ולבסוף שכח וא"כ אין בדעת רבא הכרע אי ס"ל כר"י ור"ל ומהא דבעי מיניה רבא מרב נחמן שבועות ד' כ"ה ריש ע"ב איזהו שגגת שבועת ביטוי לשעבר כו' אי דלא ידע אנוס הוא אין ראיה דס"ל לרבא אומר מותר אנוס הוא וכן מדמשני רב נחמן (וכן אר"י א"ר דל"א ע"ב) באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע כו' משמע דוקא בידע שאסורה הא אם אינו יודע הוי אנוס ומפטר. וכ"כ רש"י בפ' כלל גדול דף סט ע"ב ד"ה אבל איני יודע וכ"כ שם התוס' דצריך לידע עכ"פ איסור עשה אבל באמת אין ראיה מזה כלל דהא אכתי הוי מצי לאוקמי באינו יודע ששבועה אסורה ובנתעלם ממנו האיסור לפי שעה ובכי האי אומר מותר דהכיר ולבסוף שכח לכ"ע לא הוי אנוס א"נ באומר מותר על שבועה זו ולא על כל הגוף אלא ודאי מהא ליכא למשמע מיניה דדוקא הכא גבי שבועה ממעטינן כה"ג מהאדם בשבועה פרט לאנוס וכן מוכח מהא דבפ' כלל גדול דף ס"ט ריש ע"ב דהוה ס"ד דגמ' דהא ברייתא (התם מוכח דברייתא היא וצ"ל דר"י א"ר דשבועות דף ל"א ורב נחמן דף כ"ו פשטו מהא ברייתא) דיודע אני ששבועה זו אסורה אתיא כת"ק דמונבז ואי ס"ד דהא דדחיק לאוקמי ביודע ששבועה זו אסורה היינו משום דאל"ה הוה מיפטר מטעם אומר מותר אנוס הוא א"כ היאך ס"ד דאתיא כרבנן דפליגי עליה דמונבז (עי' רש"י ד"ה חייב) הא לדידהו אומר מותר לאו אנוס הוא (כמ"ש לעיל לשיטת רש"י דפליגי בהא מונבז ורבנן) מדמחייבי בתינוק שנשבה וא"כ מאי איריא יודע אפי' אינו יודע נמי אלא ודאי אף דלשאר מילי לאו אנוס הוא לענין שבועה מיקרי אונס ופטור מהאדם בשבועה וכ"פ הרמב"ם בפ"ב דשגגות ה"ו דתינוק שנשבה חייב בקרבן ולענין שבועה פ"א דשבועות פסק כמו שכ' רש"י ותוס' דדוקא ביודע ששבועה זו אסורה חייב אבל אם אינו יודע האיסור אנוס הוא (ועי' חידושי הרשב"א פרק כלל גדול דפליג ארש"י ורמב"ם ופוסק דאפי' בשבועה אומר מותר חייב כמו בע"ג וחלב בתינוק שנשבה ולא מיקרי אנוס בשבועה אלא היכא דלבו אנסו וסבור שהוא נשבע באמת ולא בטועה בדין ע"ש וע"ש שכ' דלישנא אחרינא דבגמ' פ' כלל גדול דף ס"ט ע"ב דפריך התם מני אלימא מונבז פשיטא השתא בכל התורה כו' היא הנכונה שבגרסאות ולא פי' איך לקיים הגי' ונ"ל (דתו') דלא גריס ליה לטעמיה אזיל כמ"ש ד"ה הא מני אבל לשיטת הרשב"א הא דנקט יודע אני ששבועה זו אסורה לרבותא נקט דאפי' יודע הלאו ושגג רק בקרבן אפ"ה שמה שגגה וכ"ש באומר מותר לגמרי ששגג גם בלאו ושפיר פריך אי לימא מונבז פשיטא כו' והוא פשוט וצ"ל לשיטת הרשב"א הא דאמר רבא לרב נחמן שבועות דף כ"ו ריש ע"ב אי דלא ידע אנוס הוא היינו דלא ידע השבועה כגון אכל ושכח ונשבע שלא אכל ופשט ליה רב נחמן מברייתא דאפי' ביודע ששבועה אסורה חייב כ"ש בשאינו יודע) נחזור לעניננו דדעת רש"י נראה כיון דבדעת רבא אין הכרע אי ס"ל כאביי אי כרבה הדרינן לכללא דהלכתא כאביי נגד רבה דבתראה הוא ואע"ג דכתבתי לעיל דנראה דלאביי נמי לאו אנוס גמור לכל מילי אלא קרוב לאנוס הוא ומגלות הוא דמיפטר כמ"ש התוס' וכן מוכח מהא דאמר בגמרא ואזדו לטעמייהו כו'. ומהא דמוקים אביי שגגת מעשה דכהן משיח במאהבה ומיראה ולא מוקים באומר מותר אין ראיה דס"ל אומר מותר אנוס גמור הוא ומפטר בקרבן דהא אף אי ס"ל כר"י ור"ל אכתי הוי מצי לאוקמי בהכיר ולבסוף שכח אלא ודאי מהא ליכא למשמע מינה דאפשר לומר דלא הוי ניחא ליה לאביי לאוקמי בכה"ג דכהן משיח ה' יעקור כל הגוף דע"ג) מ"מ כיון דעכ"פ אין הוכחה דאביי פליג אר"י ור"ל הדרינן לכללא דהלכתא כר"י ור"ל נגד רב ושמואל

ואפשר לומר דאפי' לגרסתינו דרבא הוא דא"ל קרוב למזיד הוא אין לדחות דעת רש"י מסוגיא זו די"ל דרש"י ס"ל כמ"ש הרא"ש בשם הרי"ף והר"מ פ' המניח דף ל"ב ע"ב דהלכתא כר"פ דמתני משמיה דרבא ארישא אבל בסיפא כיון דברשות חייב גלות אע"ג דהוי קרוב למזיד דאיבעי ליה לעיוני (וסבירא ליה לרש"י דהאי קרוב למזיד דאומר מותר לא הוי קרוב למזיד יותר מהך דנכנס ברשות דלא כהתוס' (שם ד"ה מיתיבי) ואם כן הך סוגיא דריש הגולין דממעט לרבא קרוב למזיד מגלות דלא כרב פפא דמתני משמיה דרבא ארישא (וכעין זה כ' התוס' שם ד"ה מיתיבי ולרב פפא דמתני ארישא והלכתא כוותיה ע"כ מוקי ברייתא דממעט אומר מותר כאביי ומטעם אנוס ולא משום דקרוב למזיד הוא ואף שעדיין יש להסתפק ולומר דהאי אנוס לאו דוקא אלא קרוב לאנוס כמש"ל מ"מ כיון דמסוגיא זו אין הכרע וגם מהא דמחייב רבא אומר מותר בקרבן אין הכרע כמה שכתבתי לעיל. די"ל דמיירי בהכיר ולבסוף שכח הדרינן לכללין דהלכתא כר"י ור"ל כן נ"ל לקיים ולישב דעת רש"י ז"ל אבל עדיין לא נתיישבה דעתי היטב בשיטתו

אבל לדינא נרא' דדעת רש"י יחידאה הוא (ואף שהברטנורה בריש פ' כלל גדול ובריש כריתות הלך בעקבותו) מ"מ כיון דהרמב"ם פ"ב דשגגות ה"ו פסק דתינוק שנשבה חייב בקרבן והראב"ד לא השיגו וכ"כ התוס' ריש הגולין ד' ז ע"ב ד"ה אלא פרט דתינוק שנשבה חייב קרבן וכ"כ הרשב"א בחי' ר"פ כלל גדול שהבאתי לשונו לעיל וכ"כ התוס' והרשב"א שלהי פ' כיצד הרגל והלכתא כוותייהו דרבים נינהו וא"כ לענין קרבן ודאי שוגג גמור מיקרי אפי' אומר מותר מעיקרו ועוקר כל הגוף כגון תינוק שנשבה לבין העו"ג ולא ידע כלל שהוא ישראל ולענין גלות בישראל אינו נקלט דלא סגי לי' בגלות דקרוב למזיד הוא ובגר תושב חייב מיתה וכ"פ הרמב"ם להדיא (ואע"ג דהרא"ש בשם הרי"ף והרמ"ה פסק כרב פפא משמי' דרבא מ"מ אומר מותר יותר קרוב למזיד כמ"ש התוס' בפ' המניח וממעט ודאי מבשגגה) ואף לפי התוס' בתי' קמא דגרסי רבה הי' נראה דהלכתא כאביי דאנוס או קרוב לאנוס ובגר תושב פטור מ"מ כבר הוכחתי לעיל דרבא