בניהו על יומא כ.

בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרֵי לֵית לֵיהּ רְשׁוּתָא לְאִסְטוּנֵי. ומפורש במדרש דאדרבה מלמד זכות ומדבר בשבח ישראל. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב (איוב יד, ד) ' מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא ' דהיינו טהור אלו דברים של זכות מטמא ' לֹא אֶחָד ?' בתמיה הוא יום כיפור שהוא יום אחד המיוחד בשנה.

וְהָיָה קוֹלוֹ נִשְׁמַע בְּשָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת. הקשה הריטב"א ז"ל ממה שאמר במסכת תמיד (משנה תמיד ג, ח) 'מיריחו היו שומעין קול גביני כרוז' דנמצא היה קולו נשמע בעשרה פרסאות? ונראה לי בס"ד מה שאמר כאן וְהָיָה קוֹלוֹ נִשְׁמַע בְּשָׁלֹשׁ פַּרְסָאוֹת היינו לכל אדם, ומה שאמר בתמיד דהיה נשמע מן יריחו, לאו לכל אדם אלא לאותם החזקים בחוש השמע מאד שיזדמן לפעמים נמצאים שם בני אדם כאלו ושומעין קולו, וגם זה בזמן שהיה מגביה קולו ביותר. אך קשא כיון דהיה זה דרכו תמיד שנשמע קולו בשלשה פרסאות, מה חידוש מצא בו אגריפס המלך בשמעו בשלש פרסאות ששיגר לו מתנות? ונראה לי בס"ד כי אגריפס היה בא בדרך והיה יגע הרבה וכל אדם עיף ויגע יהיה לו חלישות בכל החושים שלו, ולכן כיון שהיה יגע ושמע ברחוק שלש פרסאות, שיער בדעתו שאם לא היה יגע היה שומע קולו ברחוק ששה פרסאות, ולכן נתפלא עליו ושגר לו מתנות. וטעם המתנה שנשא חן בעיניו על אשר היה מכבד את ה' בכרוז זה שלא לצורך כי הכרוז היה בעבור הנמצאים בירושלים, ומה צורך להשמיע קולו למקום רחוק להטריח עצמו בזה.

וְאַף עַל גַּב דְּהָכָא אִיכָּא חוּלְשָׁא, וְהָכָא לֵיכָּא חוּלְשָׁא. פירש מהרש"א ז"ל הכונה הָכָא אִיכָּא חוּלְשָׁא דתענית וְהָכָא לֵיכָּא חוּלְשָׁא דתענית, דמעשה אַגְרִיפַּס הוה בחול, וכאשר הכריח מהרש"א. ורבים מקשים אמאי הוצרך לדקדק הכרח זה, דלא הוה עובדא ביום הכיפורים כדי לפרש כן, לימא דהאי עובדא דאגריפס הוה בכרוז של יום הכיפורים, והוא היה מהלך בדרך בערב יום הכיפורים, ולא היה יכול להגיע לירושלים ביום תשיעי לעת ערב, והוכרח לשבות בליל יום הכיפורים במקום שהיה רחוק שלש פרסאות, ובאותו מקום שמע הכרוז שהיה ביום הכיפורים? ומה שאמר הָכָא לֵיכָּא חוּלְשָׁא, כי הכרוז היה בלילה, ועדיין ליכא חולשה דתענית כמו עת הודוי שהיה ביום? ונראה לי בס"ד אי אפשר לפרש דבלילה ליכא חולשה, דאף על גב דליכא חולשה מצד האכילה, איכא חולשה מצד הצמא, כי האדם ירגיש בצמא בלילה אחר אכילתו יותר מן היום, וכאן לענין הקול חולשא דצמא קשה לו יותר, כי יהיה יובש בלשונו וידבק לשונו לחכו. ועוד הכרוז היה בסוף הלילה וכיון דיודע שהיום כולו יהי' בתענית ירגיש גם בצער האכילה מחמת הצום כנראה בנסיון שהאדם ביום התענית ירגיש בצער הצום מן הבוקר. ועוד דאם כונתו לומר דבלילה הוא קרוב לאכילה וליכא חולשה דתענית, אם כן ב' הדברים נכללו בדבר אחד דאמר הכא יממא והכא ליליא.

וְהַיְנוּ דְּקָאָמַר נְבוּכַדְנֶצַּר: "וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָא חֲשִׁיבִין". פירוש אין לפרש האי 'לָא' דקאמר נְבוּכַדְנֶצַּר לשון העדר הוא, כמו ענין 'לֹא' שבמקרא שהוא רוצה לומר אין להם חשיבות, דאם כן הוה ליה למימר 'וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא לָא חֲשִׁיבִין' ומאחר דאמר 'כְּלָא' שמע מינה האי 'לָא' הוא שם דבר, והיינו דקאי על חִירְגָא דְּיוֹמָא דשמיה 'לָא':