בניהו על תענית ג:

כְּשֵׁם שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא רוּחוֹת, כָּךְ אִי־אֶפְשָׁר לָעוֹלָם בְּלֹא יִשְׂרָאֵל. בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע כתבתי מאחר דגם הטל לא מעצר ואי אפשר לעולם בלעדו, למה לא דימה אותם לטל? ועוד קשה דבאמת מצינו במיכה (מיכה ה, ו) שדימה אותם לטל דכתיב וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּטַל מֵאֵת הֳ', ולמה הוצרך לדמותם עוד לרוחות? ונראה לי בס"ד מעשה באחד שהיה חוכר מן המלך צידת הדגים מן הים והיה חוכר בערך טוב ולכך לא היו אחרים מוסיפין על חכירותו אלא הוא היה לוקח החכירות בכל שנה. ופעם אחת הלך אדם אחד וחכר צידת הדגים מן המלך וכתב לו המלך פ'רמאן על חכירותו וכששמע זה הלך וצעק לפני המלך באומרו כיון שהוא חוכר בכל שנה וזה בא באקראי, אין מן הראוי שיתנו החכירות לזה! אמר לו המלך כבר כתבתי פ'רמאן ודבר המלך אין להשיב, אך אתה תברור לך חכירות אחרת ואעשה לך. ויאמר האיש אני לא ארצה לחטוף משל אחרים כאשר עשה זה האיש עמי אך אני ארצה שתחכור לי דבר חדש שעדיין לא חכרת אותו לשום אדם לא אתה ולא מלכים שהיו לפניך! ויאמר המלך איך הוא הדבר הזה? ויאמר תחכור לי הרוח דמאחר שאתה מלך והארץ שלך הנה כל הרוח אשר נמצא בחלל הארץ וכל אשר יושב בה הוא גם כן שלך! ויצחק המלך ויאמר מה תעשה ברוח? ואיך תאחזנו? ואל מי תמכור אותו? ואם תקחנו היכן תניחנו לשמרו אצלך? ויאמר האיש אני יודע מה לעשות בו ורק אתה אדוני המלך תקח ממני דמי הרוח ויובא הכסף לאוצר המלך ותכתוב לי פ'רמאן בו ואני אעשה מה שאעשה בו אך כיון שזה דבר חדש צריך לעשותו כפי חוקי כל החכירות שחוכרים מאת המלך שצריך לכתוב שם הדבר והערך שאני נותן בו במכתב גלוי הנקרא פוצל"ה והממונה על דברים כאלה יחזיר הפוצל"ה על כל אחד ואחד מאנשי העיר שאם יש אחד מוסיף על הערך שאני נותן ירשום הערך בפוצלה ותשים בה זמן עשרה ימים או יותר וסוף הזמן ינתן הדבר לאחרון המוסיף וכן עשו, ויכתב מטעם המלך פוצלה בדבר הזה וזה האיש כתב בפוצלה שהוא חוכר בסך עשרה אלפים זהובים והממונה על זאת החזיר הפוצלה על כל אדם. ויהי לשחוק בעיניהם באומרם מה יעשו ברוח? ואיך יאחזו בו לקחת אותו? ואל מי ימכרוהו? ויחשבו את האיש למשוגע שקבל ליתן בעד זה הדבר עשרה אלפים זהובים! ואחר שנשלם הזמן של הפוצלה לא נמצא שום אדם שכתב תוספת על ערכו ונגמר המקח על שם אותו האיש וכתב לו המלך פ'רמאן על שנה אחת. והנה בשבוע הראשון הלך אצל כל בעלי מלאכה של כלי ברזל ונחשת ואצל צורפי זהב וכסף אשר מלאכתם נעשת על ידי מפוח שנופחים באש ויאמר עליהם איך אתם מבערים האש ועוסקים במלאכה שלכם ויאמרו לו על ידי מפוח זה שהרוח נכנס בתוכו ויוצא ומבעיר האש ובזה נעשה מלאכתינו. ויאמר זה הרוח שלי הוא שקניתי אותו מן המלך כפי הפ'רמאן שבידי תנו לי דמי הרוח וישם על כל אחד ואחד סך קצוב בעד כל שבוע ושבוע עד סוף השנה ואחר כך. בשבוע שני הלך אצל בעלי הספינות שנושאין דגל שקורין שרא"ע ועל ידי כך הולכת הספינה ברוח הים ויאמר להם הרוח שלי הוא תנו לי דמי הרוח כפי פ'רמאן המלך שבידי ופסק סך קצוב עליהם בעד כל חודש וחודש עד סוף השנה. ובשבוע שלישי הלך אצל כל בעלי בתים שיש להם חלונות פתוחים לרוח היום ויאמר להם למה לכם חלונות אלו ויאמרו כדי להכניס הרוח לפנים מן החלונות ויאמר הרוח שלי הוא תנו לי דמי הרוח וגם כן פסק עליהם סך קצוב בעד כל השנה כולה. ובשבוע רביעי מבע מכל אחד ואחד לבני הממשלה באומרו אם יסתם החוטם של אדם שאין הרוח נכנס ויוצא בו ימות וישם סך קצוב על כל אדם לשנה אחת. ויצעקו כולם לפני המלך על הדבר הזה שהוא דבר חדש שלא נשמע וזה אוסף ממון רב ועצום מן הדבר הזה! ויאמר המלך מה אעשה עתה שכבר כתבתי פ'רמאן ודבר המלך אין להשיב, עד כאן. נמצא לפי זה הטל הוא לצורך האדמה והזרעים שבה אבל הרוח הוא צורך כל הבריות אדם ובהמה וחיות ועופות שכולם הם חיים על ידי הרוח ועל ידי הנשימה שבהם שהיא רוח וגם הוא צורך הספינות והמלאכות וצורך ישוב ודירה של בני אדם לכן דימה את ישראל לרוחות שהם צורך הכל כן ישראל בזכותם יתקיימו ויחיו כל הבריות שבעולם.

וְאָמַר רָבָא: תַּלְגָּא, לְטוּרָא. נראה לי בס"ד הראש של אדם מכונה בשם הר וכמו שאמרו בגמרא דשבת (שבת קנב.) אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה מאי טעמא לא אתית לבי אבידן? אמר לו טור תלג, פירש רש"י ההר נעשה שלג, פירוש ראשו לבן מחמת זקנה עיין שם. וידוע בסוד כונת השלג שהוא שלשה אלפין דשם אהי־ה במלוי אלפין שעולים שלג [333] ותועיל כונה זו של השלג בעבור השכחה שלא יהיה לאדם שכחה במוח שבראשו וזהו שאמר 'תלג' רוצה לומר הארת השלג תועיל לטורא הוא הראש של אדם שבו המוח שידחה את כוחות השכחה מן המוח שבראשו. ואמר עוד ' מִיטְרָא רַזְיָא לְאִילָנֵי ' נראה לי בס"ד התורה נמשלה למטר דכתיב (דברים לב, ב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי, ורזיא לשון רזין וסודות כלומר תורה של הסוד נאה וראויה לאילני הם החכמים הגדולים שכבר מלאו כריסם בחכמת הפשט הנגלה לכן להם נאה ויאה לימוד סודות התורה ואין כל הרוצה ליטול שם זה יבא ויטול! ואמר עוד ' מִיטְרָא נַיְחָא לְפֵירִי ' יובן בס"ד לימוד תורה בנחת שיהיו הלומדין נוחין זה לזה בהלכה יועיל לימוד זה לעשות ממנו פירות בהלכה לחדש חדושי תורה באמיתות וכאשר מצינו (עירובין יג:) שזכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם שהיו ענוים ונוחין זה לזה בהלכה ולכן מכוונים על האמת. ואמר עוד ' עוּרְפִילָא אֲפִלּוּ לְפַרְצִידָא דְּתוּתֵי קָלָא מְהַנְּיָא לֵיהּ ' נראה לי בס"ד דידוע כוחות הסיטרא אחרא 'לא' שמייהו כמו שאמרו בגמרא (נדרים ח:) האי חרגא דיומא 'לא' שמיה ככתוב (דניאל ד, לב) וְכָל דָּיְרֵי אַרְעָא כְּלָה חֲשִׁיבִין, וכן אלו 'לא' שמייהו כי לעתיד יהיו בטלין ומבוטלין לגמרי שלא ישאר בהם שום ממשות כלל. וידוע כי במדת הענוה יהיה יכולת לאדם לבטל כוחות הסיטרא אחרא לכן ענוה [131] גימטריא קל"א שמבטלת כח סיטרא אחרא [סמאל=131] שמספר קל"א ובעלי הענוה יכולים לְהַכְרִית הַחוֹחִים וְהַקּוֹצִים הַסּוֹבְבִים אֶת הַשׁוֹשַׁנָּה הָעֶלְיוֹנָה. ודוד המלך ע"ה היה גובר על הקליפות בכח מדת הענוה שבו שהוא אחד משלשה צדיקים שנשתבחו בענוה כמו שאמרו רז"ל (חולין פט.) אמר הקדוש ברוך הוא: נתתי גדולה לאברהם אמר (בראשית יח, כז) אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר, נתתי גדולה למשה אמר (שמות טז, ז) וְנַחְנוּ מָה, נתתי גדולה לדוד אמר (תהלים כב, ז) וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ. וזהו שאמר עוּרְפִילָא חלק התיבה לשתים וקרי בה 'עורפי לא' רוצה לומר אותם הצדיקים שהם עורפים וכורתין את 'לא' הם כוחות הסיטרא אחרא דנקראים 'לא' וגם קרא כאן בשם 'לא' לרמוז כי הרואה עצמו 'לא' הוא יכרית הקליפה דשמייהו 'לא' הנה אלו העורפים את 'לא' הסיטרא אחרא יכולים לתקן ולברר ולהציל את הנצוץ הקדוש של הנשמה שכבוש תחת יד פלוני דשמו גימטריא קל"א. ולזה אמר אֲפִלּוּ לְפַרְצִידָא הוא נצוץ הקדוש שכבר נכבש תחת יד ' קָלָ " א ' מְהַנְּיָא לֵיהּ להוציאו ולהצילו משם. וקרי ליה בשם פרצידא כי אלו הניצוצות הנכבשין ונצודין ביד הקליפה הם מבחינת פ"ר דינין, וזהו פרצידא חלק התיבה לשתים וקרי בה 'פר צידא' רוצה לומר בחינת הפ"ר שנצוד.