בניהו על סוכה ה.

מֵעוֹלָם לֹא יָרְדָה שְׁכִינָה לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה. קשא מנא ליה הא, ודילמא הכי קאמר (תהלים קטו, טז) 'הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ' לבדו דאין אדם עולה למרום, אבל אין הכי נמי השכינה יורדת לארץ, ולא בא הכתוב אלא לשלול האדם מן השמים בלבד? ונראה לי בס"ד דיליף מסיום הכתוב דאמר 'וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם' למאי אצטריך למימר זה, והא קא חזינן דהארץ נתן לבני אדם? אלא ודאי בא ללמד דאין השכינה יורדת לארץ, והכי קאמר השמים חלוטה לה' דוקא, והארץ חלוטה לבני אדם דוקא. ועדיין קשא אם הכתוב בא ללמד כך שהשמים היא מושב יקר להשי"ת לבדו, איך יתכן לומר כן והלא איכא מלאכים בשמים? ונראה לי בס"ד דהכתוב תיקן כל זה בנועם דבריו היטב, דהא בשמים אמר 'הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ' ובארץ לא נקיט 'וְהָאָרֶץ אֶרֶץ לִבְנֵי אָדָם', אלא אמר 'וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם', והיינו ללמד כי מושב המלאכים גם כן נקרא שָׁמַיִם, דלגבי דידן יושב ארץ חשיב מקום המלאכים שמים, ולגבי מקום שכינתו יתברך חשיב ארץ, וכמו שכתוב בפתיחת אליהו זכור לטוב כיוצא בזה שאמר אתקריאו גופא לגבי לבושין דמכסיין עליהון, על כן מקום המיוחד לשכינתו יתברך לבדו הוא השמים של מקום שאנו קורין אותו גם כן בשם שמים, ולזה אמר 'הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיְיָ', פירוש השמים של שמים אלו שאנו רואין היא להשי"ת לבדו, וְהָאָרֶץ כולה נָתַן לִבְנֵי אָדָם.

וְהָכְּתִיב: "וַיֵּרֶד הֳ' עַל הַר־סִינַי"! לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים. הא דלא הקשה מפסוק (בראשית יא, ה) 'וַיֵּרֶד הֳ' לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם'? משום דהתם פשיטה דירד באויר דהוה למעלה מעשרה טפחים שהוא חשיב מקום פטור בהלכות שבת, ורבי יוסי קאמר לא ירדה באויר שהוא למטה מעשרה טפחים מעל הארץ. מיהו קשה דהוה ליה להקשות מפסוק פרשת לך לך דכתיב (בראשית יז, כב) 'וַיְכַל לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיַּעַל אֱלֹקִים מֵעַל אַבְרָהָם' דמשמע טפי עליו ממש הוה! וכן מפסוק (בראשית כח, יג) 'וְהִנֵּה הֳ' נִצָּב עָלָיו'? ונראה לי בס"ד דהשראת שכינה שתהיה על הצדיק במראה הנבואה ורוח הקודש או במראה החלום זה הוא ענין בפני עצמו ולא איירי רבי יוסי בהכי אלא איירי בהשראת אור שכינה באיזה מקום שבעולם הזה. ודע שאף על גב דהתרצן תירץ על פסוק 'וַיֵּרֶד הֳ' עַל הַר סִינַי' דאינו עַל ממש, אלא גם זה הוא למעלה מעשרה טפחים, עם כל זה הקשה לו מן (זכריה יד, ד) 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא עַל הַר הַזֵּתִים' משום דלשון 'וְעָמְדוּ רַגְלָיו' משמע על הקרקע דאין לשון עמידה נופל על עמידת האור באויר דעמידה משמע חניה בדבקות האור על המקום, והמקשן חשב אולי יתרץ לו לעתיד לבוא שאני דנטהר אויר הארץ כדכתיב (זכריה יג, ב) 'וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ', ועם כל זה תירץ לו גם הכא יש לומר 'לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים', ונקיט עמידה בלשון מושאל ואינו ממש.

וְהָכְּתִיב: "מְאַחֵז פְּנֵי כִּסֵּה, פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ", וְאָמַר רַבִּי תַּנְחוּם: מְלַמֵּד, שֶׁפֵּרַשׂ שַׁדַּי מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ וַעֲנָנוֹ עָלָיו [לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה]! . הקשה הרי"ף ז"ל למה הביא הא דרבי תנחום, והלא קושייתו היא מן הכתוב עצמו? ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא דחגיגה (חגיגה יג.) על פסוק (יחזקאל א, טו) 'וָאֵרֶא הַחַיּוֹת וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת', אמר רבי אלעזר: מלאך אחד שהוא עומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות עיין שם, ואם כן יש לומר לזה המלאך שמגיע לחיות שהם נושאים הכסא אומר הכתוב עליו מְאַחֵז פְּנֵי כִּסֵּה הוא פַּרְשֵׁז עֲנָנוֹ של משה רבינו ע"ה לשמרו. אי נמי יש לפרש למלאך מט"ט שר הפנים קורא אותו הכתוב מְאַחֵז פְּנֵי, והוא פַּרְשֵׁז של משה רבינו ע"ה עֲנָנוֹ, לכך הביא דברי רבי תנחום דקאמר להדיה פירש 'שֶׁפֵּרַשׂ שַׁדַּי מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ עָלָיו'.

צֵא וּלְמַד מִפָּחוּת שֶׁבַּכֵּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָשִׂיתָ לוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב". מַה לְּהַלָּן טֶפַח, אַף כָּאן טֶפַח. קשא אעיקרא דדינא למה בכל הכלים פירש מדת ארכן ורחבן ובכפורת סתם וצריכין אנחנו ללמוד קומתה טפח מן השלחן? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתבנו בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע דהכפורת הפרוסה על הארון היא כנגד תורה שבעל פה, ולכן כַּפּוֹרֶת אותיות תּוֹרָה פ' רוצה לומר כנגד תורה שהיא בפה, אך הארון עם הלוחות כנגד תורה שבכתב שבו הלוחות שהיא תורה שבכתב כי כל תורה שבכתב רמוזה בעשרת הדברות שבלוחות ולכן הכפורת קומתה טפח שהוא ד' גודלין כנגד ד' חלקים פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] שהם בתורה שבעל פה, וכנגד ד' פעמים שצריך הרב לשנות תורה שבעל פה לתלמודו, וכמו שאמרו רז"ל (שמות רבה מ,א) על פסוק (איוב כח, כז) 'אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ', מיהו שיעור זה ניתן לעכב שלא יפחות מן ד' פעמים, אבל למעלה אין לה שיעור וכל המרבה לשנות יותר הרי זה משובח, צא ולמד מן רבי פרידה דהיה שונה לתלמידו ארבע מאות פעמים משום דלא מצי למגמר בפחות מהכי (עירובין נד:) ! ובזה מובן הטעם כי שיעור הטפח המורה על ד' פעמים לא נכתב בפירוש ללמד כי אין זה שיעור מוחלט אלא כל המרבה על זה השיעור הרי זה משובח. ועוד נראה לי בס"ד סמך הכתוב בשיעור הכפורת, ללמדו מן מדת השלחן, כי ידוע השלחן רומז לעושר, וכמו שנאמר רז"ל (בבא בתרא כה:) הרוצה להעשיר יצפין, וסמניך שלחן בצפון, ורמז הכתוב מדת הכפורת של הארון הרומזת לתורה, כנודע במדת השלחן הרומז לעושר, ללמד שיהיה האדם שש בדברי תורה כאשר שש בעושר, וכמו שנאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, קסב) 'שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב', וישים לב לשמור דברי תורה בלבו כאשר שם לב לשמור עושרו מכל הפסד ונזק. ועוד נראה לי בס"ד שהניח הכתוב בכפורת הרומזת לתורה שבעל פה, דבר אחד שלא פרשו שצריך שנלמוד אותו מן פחות שבכלים שהוא כלי חרס, וכמו שנאמר בגמרא דתענית (תענית ז.) אמר רבי אושעיה למה נמשלו דברי תורה בשלשה משקין הללו במים וביין ובחלב? לומר לך מה שלשה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, פירוש במאני דפחרא, כך אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שדעתו שפילה! עיין שם, ולכך הניח דבר אחד בכפורת הרומזת לתורה שבעל פה, ללמדו מן פחות שבכלים, כדי שאנחנו נלמוד דבר אחד בענין גאוה וגדולה בד"א [בדרך אגב] מן פחות שבכלים שהוא כלי חרם שתהיה דעתו של אדם שפלה בדברי תורה:

וּמַאי 'כְּרוּב'? אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: כְּרַבְיָא, שֶׁכֵּן בְּבָבֶל קוֹרִין לִינוּקָא 'רַבְיָא'. יש לדקדק ד'כְּרוּב' הוא אַפֵּי זוּטְרֵי ו'אָדָם' אַפֵּי רַבְרְבֵי, למה באדם נקיט (יחזקאל י, יד) 'פְּנֵי אָדָם' ולא נקטיה בכ"ף הדמיון, וּבְּאַפֵּי זוּטְרֵי נקיט 'כְּרוּב' שהוא רוצה לומר ככרוב בכ"ף הדמיון, והוה ליה למימר פְּנֵי רַבְיָא או פְּנֵי נַעַר, ולמה נקיט כ"ף הדמיון. ונראה לי בס"ד בכרוב שהוא אפי זוטרי יש רמז שבזמן שאין עושין רצונו של מקום יעשה עמהם חסד לדון אותם כקטנים שאינם בר חיוב וכמו שאמרו במפרשים על פסוק 'כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ', ובאמת הם גדולים ובני חיובא אך בחסדו ידון אותם כנער, ולכן באפי זוטרי נקיט 'כְּרוּב' שהוא רוצה לומר ככרוב בכף הדמיון אבל אפי רברבי רמז כשהם עושין רצונו של מקום שנותן להם הקב"ה שכר מצות ואין שם כף הדמיון, כי באמת גדולים הם ובני חיובא הם ויש להם שכר משורת הדין, לכן נקיט 'פְּנֵי אָדָם' ולא נקיט כף הדמיון.