בניהו על שבת קנו.

מַאי טַעְמָא? דְּאִבְּרוּ בֵּיהּ אוֹר וָחֹשֶׁךְ. פירוש, הערב והבוקר שהוא מדת לילה ומדת יום, כי יום ראשון היה ראשון לערב שהוא חשך, והיה ראשון לבקר שהוא אור. ולכן הנולד בו או יהיה ראש לטובים שהם אור כפי מה שהיה יום ההוא ראש לבקר שהוא אור או יהיה ראש לרעים שהוא חשך. ובזה ליכא קושיא שמקשים העולם על גרסא זו דהוה ליה למימר 'לִהְיוֹת מְעֹרָב טַב וּבִישׁ' דאינו כן, כי באמת האור והחשך ביום ראשון לא היו מעורבים, אלא החשך היה מדת לילה עומד בפני עצמו, והאור מדת יום עומד בפני עצמו.

הַאי מַאן דְּבִתְלָתָא בְּשַׁבָּא, יְהֵא גְּבַר עָתִיר וְזַנָּאִי יְהֵא. מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּאִיבְרוּ בֵּיהּ עֲשָׂבִים. נראה לי, טעם של הַזַנָּאִי הוא משום דעשבים גדלים זה עם זה בערבובייא כמה מינים ביחד שיונקים זה עם זה ואינם נבדלים ומרוחקים זה עם זה כמו האילנות. וטעם דְעָתִיר , נראה לי בס"ד, מפני שהעשבים אחר שיהיו נקצרין חוזרין ונגדלין תיכף ומיד, וגם אין להם זמן ידוע אלא בכל ימות השנה גדלים, מה שאין כן באילנות, ונמצא זנים ומעשירים את בעליהן בכל יום ויום שהוא קוצר ומוכר ועושהו דמים. ומה שאמר יְהֵא גְּבַר גּוֹמֵל חֲסָדִים מִשּׁוּם דְּאִיבְרוּ בֵּיה דָּגִים וְעוֹפוֹת , נראה לי בס"ד, הטעם דהדגים נבראו מן המים דכתיב ' יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם' (בראשית א, כ) והוא חסד, וכן העופות נבראו מן הרקק והוא גם כן מים אלא שמעורב בו עפר לח.

הַאי מַאן דִּבְמַעֲלֵי שַׁבְּתָא, יְהֵא גְּבַר חַזְרָן. פירוש, דרך העולם בעלי משא ומתן שמוכרים סחורות לבעלי חנויות, שיהיו בידם ערב שבת מחזרים לקבץ מהם מעות דמי הסחורות, וכן גבאי ומקבלי צדקה נמי מחזירין על בעלי בתים בערב שבת יותר משאר ימים לקבל לחם או מעות בשביל עניים הנצרכים, וכדי שלא תטעה לפרש 'מְחַזֵּר עַל הַפְּתָחִים' לכך פירש חַזְרָן בְּמִצְווֹת.

הַאי מַאן דִּבְחַמָּה, יְהִי גְּבַר זִיוְתָן. הקשה מהרש"א ז"ל, אמאי נקיט חַמָּה ברישא והלא סדרן בתחלת שמושן שצ"ם חנכ"ל [שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה], ואם לפי סדרן בלילות הם כשנ"ץ חל"ם [כוכב, שבתאי, נוגה, צדק, חמה, לבנה, מאדים] ואם כסדרן בימים הם חל"ם כשנ"ץ [חמה, לבנה, מאדים, כוכב, שבתאי, צדק, נוגה] עיין שם. ונראה לי בס"ד, דנקיט חַמָּה ברישא, מפני שדברים אלו כחמה ברורה וגלויים וידועים יותר משאר דברים. ואחר חמה נקיט נוֹגַהּ שדומה לחמה, דאש תלוי באותו מזל, והאש שורף וחום חמה שורף ולכן 'מַאן דִּבְכוֹכָב נֹגַהּ יְהֵא גְּבַר עָתִיר' והעשיר טבעו רגזן, וכן הזנאי יהיה רגזן וכעסן ביותר שגובר בו כח האש. ואחריו כוֹכָב כי הוא סטרא דחמה, והעולם אומרים 'סוֹפֵר הַמֶּלֶךְ הוּא מֶלֶךְ שֵׁנִי' כי כל סוד גלוי לסופר, ועוד 'עֶבֶד מֶלֶךְ כְּמֶלֶךְ'. ומה שאמר 'סַפְרָא דְּחַמָּה' לשון מליצה הוא, רוצה לומר כל תכסיסי חמה נמצאים בכוכב כאילו הוא סופר שכל תכסיסי הארון גלויים לו. ואחרי זה נקיט שלשה הנשארים כפי סדרן בתחילת שמושם בבריאת העולם כשנתלו המאורות ביום רביעי שהיה סדרן כך שצ"ם [שבתאי, צדק, מאדים] וכן הזכירם כאן.

נָפַק שְׁמוּאֵל וְדָרַשׁ: "וּצְדָקָה תַּצִיל מִמָּוֶת". קשה, זה עשה תחבולה של חכמה להצילו מן הבושה ולא נתן צדקה משלו? ונראה לי בס"ד על פי המונח שכתבתי בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע דאיך זה הראה כאילו לקח ממנו לחם והוא לא לקח וזה לא נתן ונמצא אכל מן האמצע כנז"ל? ותירצתי בס"ד, דזה המקבץ נתן חלקו ולא אכל עמהם בו ביום וזיכה את שלו לזה עיין שם, ולפי זה נמצא עשה צדקה עם זה משלו.

אָמְרָה לֵיהּ: כַּסִּי רֵישֵׁיךְ, כִּי הֵיכִי דְּתִיהֱוֵי עֲלָךְ אֵימְתָא דִּשְׁמַיָּא. הנה ידוע דשם סא"ל הרמוז בראשי תיבות אַתָּה סֵתֶר לִי מסוגל להכנעת היצר הרע ולשמירת האדם ממנו. ולכן אמר לה: כַּסִּי רֵישֵׁיךְ , רמזה בתיבת כַּסִּי לשם סא"ל, כי כַּסִּי [90] עם הכולל גימטריא סא " ל [91] ובו ישראל חַיִּים.