בניהו על מגילה ג.

וְאָתוּ צוֹפִים וְתַקִּינוּ פְּתוּחִין בְּאֶמְצַע תֵּיבָה וּסְתּוּמִין בְּסוֹף תֵּיבָה. נראה לי בס"ד הטעם שנתקנו אותיות מנצפ"ך שהם מספר המאות בסוף תיבה ומנצפ"ך שהם עשרות בתחלת התיבות ובאמצען לרמוז על ישראל שמתקיים בהם ואם 'הָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד' (איוב ח, ז) . וידוע שישראל מושרשים באותיות התורה ולכן דרשו דורשי רשומות 'יִשְׂרָאֵל' ראשי תיבות י ש ש שים ר בוא א ותיות ל תורה, ולכן כתיב (ישעיה מה, יא) 'הָאֹתִיּוֹת שְׁאָלוּנִי עַל בָּנַי וְעַל פֹּעַל יָדַי תְּצַוֻּנִי', ולכן איתא בפרקי רבי אליעזר דחמשה אותיות מנצפ"ך שהם המאות מכל אחד נעשה גאולה ורק נשאר אות צדי שהוא הגדול שבהם שבו תהיה גאולת ישראל לעתיד, ובזה פירש מהרש"ם ז"ל (ישעיה כד, טז) 'מִכְּנַף' הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי 'לַצַּדִּיק'. והא דשכחום וחזרו ויסדום גם בזה יש רמז וסימן טוב לישראל דאף על פי שנראה כאלו נשכחו באורך הגלות וכמו שנאמר (ישעיה מט, יד) 'וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי הֳ' וַאדֹ' שְׁכֵחָנִי' יתקיים בהם פסוק (ירמיה לא, יט) 'זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד' ויתקיים (תהלים קג, ה) 'אֲחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נִעוּרַיִךְ'.

'וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹקִים' זוֹ מִקְרָא. הא דקרי ליה תּוֹרַת הָאֱלֹקִים ולא אמר 'וְיִקְרָא בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה' בסתם, ללמדנו שקראו בספר שכתבו עזרא הסופר אשורית שהוא כתוב כמו ספר תורה שכתב משה רבינו ע"ה ושמו אותו מצד הארון שהיו בו לוחות הברית שאותו הספר יתייחס לאלהים דוקא שאין קורין בו שום אדם ומונח עם לוחות הברית שהם מכתב האלהים כדכתיב (שמות לב, טז) 'מִכְתַּב אֱלֹקִים הוּא'. גם קראו תּוֹרַת הָאֱלֹקִים כי היה שלם בתגין כהלכתו וידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל בסוד טנת"א, דהאותיות הם במלכות שהוא סוד שם אדנ"י והתגין הוא בסוד תפארת שהוא סוד שם הוי"ה בסתם ורק אלה נכתבו בספר תורה ואין בו טעמים ונקודות ונודע סודו בד"ק ואותיות 'הָאֱלֹקִים' [91] הם מספר 'הוי"ה אדנ"י' [91] ששם הוא סוד תגין ואותיות הכתובים בספר תורה ולכן קראו תּוֹרַת הָאֱלֹקִים.

שַׁכְּחוּם וְחָזְרוּ וְיַסְּדוּם. אף על גב דלשון תרגום היה ידוע ומה שכחה אית ביה, הנה התרגום מוסיף דברים בכמה מקומות בביאור לשון המקרא דדרך תרגום אונקלוס להרחיק ההגשמה בתרגומו ובכמה מקומות אינו מתרגם המילות ככתבן ממש אלא מוסיף קצת ליישב הדברים על נכון כי נודע שהמקרא קצר הוא בכמה מקומות והטעם הוא מפלאות תמים דעים.

מָאן נִינְהוּ אֲנָשִׁים. קשא מה שאלה היא זו, נימא היו בני ביתו ומשרתיו או ריעיו ואוהביו שהיו אנשים פשוטים ולא ראו את המראה? ונראה לי בס"ד דקשיא ליה אם נאמר שהיו אנשים פשוטים למאי אצטריך דניאל להודיענו דבר זה שהיו אנשים עמו ולא ראו, דכיון דהיו אנשים פשוטים ודאי אין ראויים לראות מראה הגדול! לכך הביא מרבי ירמיה שהיו נביאים ולכן חידוש קא משמע לן שהיו נביאים ולא ראו המראה הגדול ולמדנו מזה גודל ועוצם המראה כמה נורא הוא שאפילו הנביאים לא זכו לראותו! ושאל תלמודא מאי טעמא איבעיתו ? שרצה ליישב בזה קושיא אחרת, שיש כאן שהוצרך לומר (דניאל י, ז) 'אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם' ולמה הודענו על הַחֲרָדָה? ומשני 'אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו' ובא ללמדנו בזה שאם אדם עמד במקום אחד ונפל עליו פחד אף על גב דאינו רואה במראה עיניו חלום בידוע שיש שם מזיקין וצריך לברוח משם וינצל. ובזה מובנים דברי רש"י ז"ל שכתב מאי טעמא אבעיתו דכתיב בקרא 'אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא' וקשא והלא הכתוב הזה נזכר בגמרא ומה בא רש"י לחדש? ובזה ניחא שבא לפרש שבשאלה זו דשאל 'מאי טעמא אבעיתו' בא ליישב הכתוב דקאמר אֲבָל חֲרָדָה דלמאי הוצרך להודיע דבר זה? ובהכי נתיישבה הקושיא שבא ללמדנו דבר אחר כמבואר.