בניהו על חגיגה ט.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר. אֵין קוֹרִין 'מְעֻוָּת' אֶלָּא לְמִי שֶׁהָיָה מְתֻקָּן מִתְּחִלָּתוֹ וְנִתְעַוֵּת וְאֵי־זֶה? זֶה תַּלְמִיד חָכָם הַפּוֹרֵשׁ מִן הַתּוֹרָה. יש להבין מה טעם יש בדבר דאם היה בעל תורה ופירש דקשה לחזור? ונראה לי בס"ד על פי ששמעתי שאמר הנסיך להגאון מהר"י ז"ל איך אתם יש לכם דינים שאין מתיישבים על פי השכל ואין להם טעם? ויאמר איך הוא? ויאמר לו: אצלכם תולע שפירש מן הפרי יש לו דין שרץ השורץ על הארץ דחייבים עליו כמה מלקיות ואם לא פירש מן הפרי חשוב כפרי ואינו אסור ואיך השכל יסבול דבר זה, דמה נשתנה גוף התולע ברגע זה שפירש? ויקח הגאון מעל השלחן כף ריקן ויאמר לנסיך שירוק בתוכו וירק ותכף ומיד אמר לו שיחזיר הרוק לתוך פיו וימאן הנסיך ויאמר מאוס זה עלי! ויאמר הגאון למה נמאס והלא ברגע זה היה תוך פיך ומה נשתנה בהיותו בתוך הכף? ויאמר הנסיך שהיה בתוך פי כיון שפירש נמאס עלי להחזירו! ויאמר הגאון כן הוא הדבר הזה שדברת עליו, שזה התולע בעודו בתוך הפרי כיון שלא פירש אדם בולעו ואינו נמאס בו אך כיון שפירש אפילו ברגע אחד נמאס ולכן אסור עד כאן. וכן הדבר כאן אצל תלמיד חכם שפירש מן התורה בשאט הנפש בלי שום אונס שחמדת התורה משכנה בלב והוא כלי שלה ואם פירש ברצונו בלא אונס נבדלה ופירשה חמדת התורה מלבו ונמצא נמאסה חמדתה אצלו, ואחר שפרשה החמדה מלבו קשה לחזור לשכון בלבו כמו הרוק דאחר שפירש מן הפה קשה לאדם להחזירו לתוך פיו! אבל אם פירש מן התורה מחמת אונס הנה חמדתה עודנה דבוקה ונאחזת בלבו והרי זה כמו הרוק אף על פי שנעקר ונתמלא פיו רוק הרי זה בולעו ואינו נמאס אצלו כיון דעודנו בפיו לכן לזה שפרש מאונס יש לו תקנה לחזור לה אבל פירש בלא אונס אין לו תקנה דדמי לרוק שיצא מן הפה דנמאס אצל האדם ואינו מחזירו לפיו!

גּוֹנֵב אָדָם אוֹ גּוֹזֵל אֶפְשָׁר שֶׁיַּחֲזִיר גְּנֵבָתוֹ וּגְזֵלָתוֹ וִיתַקֵּן. אֲבָל הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ וַאֲסָרָהּ עַל בַּעְלָהּ נִטְרָד מִן הָעוֹלָם וְהָלַךְ לוֹ. קשא אמאי לא פירש לה בשפך דם חבירו שאי אפשר לתקן להחזיר לו נפשו ולהחיותו כמו שמתקן בגניבה וגזלה? ונראה לי בס"ד דרצה למנקט דברים שיש בהם הנאה ממשית להחוטא כמו גניבה וגזלה וביאה על אשת איש שנהנה מגוף העבירה אבל שפך דם אם כדי ליטול ממונו לא נהנה מגוף העבירה כי אם הנאה חצונית אבל מגוף שפיכות הדם לא נהנה. ואף על פי שיזדמן שיהנה מגוף שפיכות דמים לשכך חמתו, אין שכוך חמתו נחשב הנאה מעשית ולהכי לא נקיט לה. ועוד נראה לי בס"ד מנהגו של עולם אם שמעון עשה רעה לראובן אין ראובן נח מרגזו ומקצפו אלא אם כן יעשה לשמעון רעה כמו הרעה שעשה לו ואם לא יעשה כאשר עשה לו אף על פי שמזיק לו כפליים על שיעור רעתו ונזקו לא ימצא לו מנוח בזה וכאשר פירש מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל בעץ החיים בפסוק וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה (בראשית לד, ז) , כלומר מה שחרה להם מאד מפני שזה עשה רעה של נבלה 'וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה' פירוש אי אפשר להם לעשות לו רעה כמו רעתו ממש דאפילו אם יקחו נפשו לא יניח רגזם כיון דלא עשו לו רע דומה לרע שעשה ממש! עיין שם. וכן הענין כאן אם גנב מנה מחבירו אפשר לתקן ולמצא לו מנוח שינוח רגזו שהוא יקח מנה כפולה מחברו ונמצא זה נעשה לו כמו רעה שעשה לחבירו שהוא חיסר מנה מחבירו הנה בעתה נחסר מנה ממנו יען כי הוא משלם כפליים וכן מי ששפך דם חבירו תבא עליו הרעה כמו שעשה לחבירו שיהרג על זה ובזמן שאין בית המקדש קיים יפול בחרב של לסטים ונמצא כל אלו נתקנו מן החטא שלהם מאחר שהנזק נשתככה רעתו ברעה שנעשית למזיק ואז ממילא נעשה כפרה שלימה למזיק ונתקן בכך. מה שאין כן הבא על אשת איש אף על פי שנחנק על זה עם כל זה לא נעשה לו רעה כרעתו ממש וגם עון שהזיק לבעלה שאסרה עליו לא נתקן בחנק שעשו לו ועדיין חמת בעלה במקומה עומדת דאי אפשר לבעל האשה שישכב עם אשת הנואף כדי שיקבל הנואף רעה כרעתו ממש ולכן אמר על זה מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן (קהלת א, טו) .