בניהו על חגיגה ה:

תִּזְכּוּ וּתְקַבְּלוּ פְּנֵי שְׁכִינָה (בעין יעקב) . נראה לי בס"ד אותיות ראה במלוי כזה רי־ ש אל־ ף ה־ ה סוף המלוי 'שפה' כמנין שכינה [385] ונשאר אותיות לי, כלומר 'לי שכינה' רמז שאם ראה פני תלמידי חכמים זוכה לראות פני שכינה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש פני שכינה רוצה לומר פנימיות השכינה רוצה לומר שהוא סוד אספקלריא המאירה עד כאן דבריו נר"ו.

אִכּוּ הַשְׁתָּא מְנַעְתָּנִי מֵהַאי בִּרְכְּתָא. יש לדקדק תיבת 'מֵהַאי' נראה לשון יתר? ונראה לי בס"ד שאותו תלמידי חכמים נתחכם לברכם באופן שלא ירגישו החיצונים בה כי לא אמרה בלשון תפלה שאמר 'יהי רצון שתזכו ותקבלו פני שכינה' אלא אמרה דרך סיפור דברים בעלמא ולא הרגישו בה החיצונים והמקטרגים ועל כן מובטחים בקיומה יותר וכמו שכתבתי בס"ד בסה"ק בֶּן אִישׁ חַי פרשת ויחי בברכה שבירך את מנשה ואפרים עיין שם. ולכן ערבה לרבינו הקדוש ברכה זו יותר מפני שעשה לה הברחה מן החיצונים ולכך דקדק לומר מֵהַאי בִּרְכְּתָא, האי דייקא שנעשה לה הברחה ולכן אמר לו רבי חייא לאותו חכם 'מִמַּאן שְׁמִיעַ לָךְ?' רוצה לומר ממאן שמיע לך לשון שתפסת שיש בו לברכה הברחה מן החיצונים והשיב 'מִפִּרְקֵיהּ דְּרַבִּי יַעֲקֹב שְׁמִיעַ לִי' ובזה נתרצה הקושיא שהקשה בפתח עינים ודוק.

נָפַק רַבִּי יוֹחָנָן לְבֵי מִדְרָשָׁא וְדָרַשׁ. יש לדקדק אומרו 'לְבֵי מִדְרָשָׁא' לשון יתר הוא וסגי לומר 'נָפַק רַבִּי יוֹחָנָן וְדָרַשׁ' כאשר נמצא כזאת בתלמודא טובא נפק רבי פלוני ודרש ולא אמרו לבי מדרשא! ונראה לי בס"ד דאיתא בגמרא (מנחות צט:) רבי שמעון אומר אפילו קרא קריאת שמע שחרית וערבית קיים מה שאמר וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א, ח) ואמרו בגמרא שאסור לומר דבר זה בפני עם הארץ כדי שלא יתרשל ויסמוך דאינו יודע שהוא מדבר באנוס דוקא! וכן פירש בתלמודא שלח אמר רבי יוחנן דבר זה בציבור שמצוי בהם עמי הארץ הרבה אלא נזהר שלא לדרוש דבר זה אלא רק בבי מדרשא ששם לא נמצאים עמי הארץ אלא רק חכמים שדרכם לעסוק בתורה ימים ולילות והם יודעים דזה אינו אלא באונס. ועוד נראה לי בס"ד דרבי יוחנן היה יושב ושונה הלכות בבית המדרש ונודע לו באותה שעה שהיו קורין החכמים לרב אידי בר בי רב דחד יומא כי יתכן שקראו אותו לפניו כן ונודע לו אותה שעה תרעומת זו של רב אידי דחלש דעתיה וקרא אנפשיה פסוק שְׂחֹק לְרֵעֵהוּ אֶהְיֶה (איוב יב, ד) , ואמר לו רבי יוחנן: בְּמָטוּ מִינָךְ לָא תַּעֲנִישׁ רַבָּנָן, אך הוא לא דרש זו הדרשה של פסוק (ישעיהו נח, ב) וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן באותה הרגע, אלא יצא מלימוד ההלכות שהיה שונה ונכנס בלימוד הדרשות ואז מדרשה לדרשה אמר דרשה זו של פסוק זה כדי שלא יחשוב רב אדי שדרש דרשה זו כדי להפיס דעתו ואין זו דרשה גמורה. לזה אמר נָפַק רַבִּי יוֹחָנָן מלימוד ההלכות לְבֵי מִדְרָשָׁא כלומר יצא מלימודו ללימוד הדרשא ואז מדרשה לדרשה הגיע לפסוק זה לדרוש בו.