בניהו על ברכות כט:

אֲפִלּוּ בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה מִתְמַלֵּא עֲלֵיהֶם עֶבְרָה כְּאִשָּׁה עֻבְּרָה. הא דדימה אותם לְאִשָּׁה עֻבְּרָה נ"ל בס"ד, כי אשה עוברה אין הולד יוצא מבטנה אלא רק על ידי חבלי יולדה, והיינו: שדרכה להשפיל ראשה להורידו למטה עד כריסה, כן הם בעברה הושפל ראשם, כמ"ש (איכה ב, י) הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן בְּתוּלֹת יְרוּשָׁלִָם.

לָא תִּרְתַּח וְלָא תֶּחֱטָא. נ"ל, ודאי לא הוצרך לצוות לאותו צדיק על כעס במילי דעלמא דחשיב כעובד עבודה זרה, אלא מצוהו על כעס שיזדמן לו בעת שמלמד לתלמידים, שבהכרח יבא לידי כעס, ואף על פי שלצורך מצוה, הרי זה מגונה. וכמו שמצינו כתוב במורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל, דבעבור כעס שנתכעס עם בן אחיו בעת שהיה מלמדו תורה, גרם לו שיאכל חצי נמלה בשוגג!

וּכְשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ וְצֵא. מַאי "הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ וְצֵא"?. קשה, תיבת וְצֵא דנקיט המקשן ללא צורך, כי הוא שואל על מה שאמר הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ? ונ"ל בס"ד דשואל שתים. חדא, מאי הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ, ועוד, למה נקיט אליהו זכור לטוב תיבת וְצֵא, כיון דאמר ברישא וּכְשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, מוכח דביוצא איירי. ותירץ לו זוֹ תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ, כלומר תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ הידועה שאין בה הזכרת שם, וכל ברכה שיש בה הזכרת שם יש בהזכרת השם מספר צ"א [91] , שצריך לכוין שם הוי " ה [26] בלבו, ויזכיר שם אדנ " י [65] בפיו, דעולין שתיהם צ"א. ולכן צריך שתהיה סמוכה לחברתה, כדי שיהיה לה דין ברכה שיש בה הזכרת שם, שיש בה מספר צ"א, ולכך אמר: הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ וְצֵא, הוסיף תיבת צֵא , לרמוז לו שיסמוך אותה לחברתה, דאז יש בה מספר צ"א. [ נוסח אחר ] מקשים, תיבת וְצֵא למאי הוצרך להזכיר השואל בדברי שאלתו, כי הוא אינו שואל אלא על הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ דלא ידע מה היא והמשיב גם כן השיב לו על זה דוקא? ונ"ל, דהשואל היה חושב הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ, הכונה הוא ע"ד מ"ש בגמרא דחולין (דף צה:) שמואל בדיק בספרא, רבי יוחנן בדיק בינוקא. פירש רש"י: דשייל ליה פסוק לי פסוקך, ועל זה קרא דוד המלך עליו השלום את דברי התורה 'אַנְשֵׁי עֲצָתִי' (תהלים קיט, כד) . ולכן אמר: וּכְשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ , ותרצה לידע אם טובה היציאה או לאו, הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ , דהיינו: בדין תורה על ידי ספרא או על ידי ינוקא. אך באמת דבר זה לאו דוקא ליוצא לדרך, אלא לכל דבר דעביד בר נש ישאל עצה מן התורה, כמ"ש: 'אַנְשֵׁי עֲצָתִי'. ואם הוה אמר: וּכְשֶׁאַתָּה יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ, הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ, היינו חושבים דלאו דוקא לדרך, אלא הוא הדין לכל מעשה אשר יעשה לו האדם, ואמר לו על הדרך, משום דאתרמי ליה בו ביום או באותו שבוע היה רוצה רַב יְהוּדָה לצאת לדרך, לכך נתן לו עצה כדי שידע באיזה שעה טובה לו היציאה. אמנם מאחר דכפל דבריו וסיים 'וְצֵא' פעם שנית, שכבר אמר: וּכְשֶׁאַתָּה 'יוֹצֵא' לַדֶּרֶךְ, שמע מינה דבא להודיעו שדבר זה אינו אלא רק בענין היציאה, ואם כן השתא משמע דפירוש הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ, אינו כמו שחשבנו. ולכן שאל שתי שאלות: מַאי הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ? וּמַאי וְצֵא? והשיב לו: האי הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ , הוא ר"ל: שתתפלל תְּפִלַּת הַדֶּרֶךְ , ולכן סיים ואמר לו: וְצֵא להודיעו שיתחיל להתפלל אותה בעודו בביתו, ואחר כך יצא. וזהו: הִמָּלֵךְ בְּקוֹנְךָ ואחר כך צֵא , ולא תתפלל אחר שכבר הלכת בדרך.