בניהו על ברכות כח:

אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר. נ"ל בס"ד, עמל הצדיק בתורה ומצוות בעולם הזה ידמה לאדם שאמר לו הרופא שצריך לעשות עמל לגופו כדי שיזיע מכח אותו עמל, ובזה יתרפא מחליו. והוא ראה פועלים כתפים ששכרן בעל הבית לשאת ולהביא אבנים ממקום למקום, ופסק להם שכרן בעד כל משא סך כך, והוא בשביל שאמר לו הרופא שצריך לישא עליו משאות הרבה כדי להזיע ובזה יתרפא, הלך מאיליו ונשא עם הפועלים ההם משאות אבנים להביאם ממקום למקום כדי שיזיע. ולעת ערב באו הפועלים אצל בעל הבית וקבלו שכרן כאשר פסק להם, והוא לא קבל שכר, יען כי העמל אשר עמל בו הוא היה שכרו דעל ידי העמל הזיע ונתרפא מחליו, מה שאין כן הפועלים לא היה להם תועלת מגוף העמל, ואם לא היה שוכרן בעל הבית לא היו נושאין משאות ממקום למקום, לכך צריך לקבל שכר בפני עצמו. כן הצדיק שיש לו בעולם הזה עמל בתורה ומצוות, הנה גוף העמל הוא ראוי להיות שכרו, כי על ידי העמל הזה פלט ויצא ממנו זוהמת הנפש והסיגים שבו, ונתרפא מחולי הנפש, כאותו האדם שצוהו הרופא שיגע כדי להזיע. ולזה אומר אֲנִי עָמֵל וּמְקַבֵּל שָׂכָר ר"ל, העמל הזה שאני עמל, אני מקבלו בתורת שכר, שבו היתה רפואתי מחולי הנפש. מה שאין כן אותם יּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת , אף על פי שיזדמן להם עמל כמו עמל שלי, דהיינו שיהיו לומדים תורה ועושים מצוות, אין מקבלים שכר בכך כמוני, כי לומדים שלא לשמה, ואין ביגיעתם בתורה פולטים הסיגים מהם.

הִזָּהֲרוּ בִּכְבוֹד חַבְרֵיכֶם. נ"ל בס"ד, כמו שאדם חייב בכבוד רבו בשביל שלמד ממנו תורה, כן חייב בכבוד חבירו דודאי למד ממנו תורה, וכמ"ש (מכות י.) הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי.

רַבֵּנוּ, נֵר יִשְׂרָאֵל, עַמּוּד הַיְמָנִי, פַּטִּישׁ הֶחָזָק, מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה. נ"ל בס"ד, רַבֵּנוּ – שהרבצת תורה בישראל. נֵר יִשְׂרָאֵל – שתקנת להם תקנות, והדלקת להם נרות כתקנות אלו להאיר להם בחושך לדעת הדרך ילכו. עַמּוּד הַיְמָנִי – שלם בחלק הסוד שהוא המיומן שבחלקי לימוד הפרד"ס. פַּטִּישׁ הֶחָזָק – 'פַּטִּישׁ' בהיפוך אתוון 'פשטי' ר"ל: גם חלק הפשטי שאתה לומד בפרד"ס הוא חזק שצריך לו נגר ובר נגר להבינו, על דעת שאמרו (סוכה כא:) שיחת תלמידי חכמים צריכה תלמוד להבין אותה. והנה שלשה שבחים נֵ ר עַ מּוּד פַּ טִּישׁ ר"ת: ענף, רמז לדבר מה שכתוב בפסוק ביחזקאל (יז, כג) וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי, שהרביץ תורה וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר. ומ"ש: מִפְּנֵי מָה אַתָּה בּוֹכֶה? נראה דציירו בדעתם שני טעמים, הא', בוכה על חסרון תלמידיו, כי מעתה הם חסרים מלימוד שהיה מלמדם עוד. והב', בוכה למתק הדינין כי השעה צריכה לכך, והוא השיב להם טעם אחר, כי מרוב ענוה שלו הראה עצמו שהוא חרד ומתפחד מאד מיום הדין, כדי שהם ילמדו קל וחומר ויהיה להם פחד ורעדה יותר, וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בצוואתו לבנו: ומטתך בדמעה תמסה ויבהלוך רעיונך מידי זכרך חרדת רבן יוחנן בן זכאי.