בניהו על ברכות יט.

חַד אִשְׁתָּעִי מִלְּתָא בַּתְרֵיהּ דְּמַר שְׁמוּאֵל, וְנָפַל קַנְיָא מִטְּלָלָא, וּבַזְעָא לְאַרְנְקָא דְּמוֹחֵיהּ. פירש רש"י: קנה גדול וכבד נפל מן הגג, ע"ש. ונ"ל בס"ד, קנה כפשוטו שהוא קל ואין בו שיעור לבזוע כיס שהמוח בו, אך מן השמים נעשה כן, כדי שלא יאמרו מקרה, כיון דאין זה נעשה בטבע. ומה שהיה בקנה ולא בדבר אחר קל, מפני שהקנה רמז לתורה וחכמה דכתיב: קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה (משלי ד, ה) , דלכן 'הרואה קנה בחלום יצפה לחכמה' וכנז' בגמרא (ברכות נ:) ובזעיה למוחיה כי המוח ה"ס [הוא סוד] חכמה, וכמ"ש בפתיחת אליהו זכור לטוב: מוחא – חכמה.

כָּל הַמְּסַפֵּר אַחַר מִטָּתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, נוֹפֵל בַּגֵּיהִנּוֹם. נ"ל בס"ד, התורה של תַּלְמִידֵי חֲכָמִים נקראת 'חֹק' דכתיב גבי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים: אֲסַפְּרָה אֶל חֹק יְיָ אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיּוֹם יְלִדְתִּיךָ (תהלים ב, ז) , ולכך נפלו בַּ גֵּיהִנּוֹם [108] שמספרה חֹק [108]. גם התורה נקראת 'אֵשׁ' וכמ"ש רז"ל בגמרא (תענית ד.) האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא מרתחא ליה, דכתיב הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְיָ (ירמיה כג, כט) ולכן הַמְּסַפֵּר אַחַר מִטָּתָן שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים נִשְׂרַף בָּאֵשׁ גֵּיהִנּוֹם. והא דנקט 'נוֹפֵל' ולא אמר 'יורד' או 'נכנס'? נ"ל בס"ד דתרתי עבדי ליה, שריפה באש וגם סקילה, כי גֵּיהִנּוֹם עמוקה מאד ואין מכניסים אותו דרך הפתח אלא מפילים אותו לתוכה מלמעלה וזהו סקילתו, כמ"ש רז"ל (כתובות ל:) נתחייב סקילה, נופל מן הגג.

אֶלָּא, וַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה. הקשה הרי"ף, תימה הוא להגיה ולומר וַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה, במקום שנאמר שֶׁמָּא? ועוד הכי הו"ל: אֶלָּא אֵימָא וַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה. ונ"ל בס"ד הכי קאמר: אל תהרהר אחריו ביום, דאפילו באיסור שֶׁמָּא שהוא איסור ספק ואינו איסור וַדַּאי, צריך אתה לומר וַדַּאי עָשָׂה תְּשׁוּבָה.