בן יהוידע על יומא פו.

אִי־אֶפְשָׁר לוֹמַר " וְנַקֵּה ", שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר : (שמות לד, ז) " לֹא יְנַקֶּה ". הקשה הרי"ף ז"ל איך אומר שכבר נאמר 'לֹא יְנַקֶּה' והלא מה שאמר 'לֹא יְנַקֶּה' הוא אחר 'וְנַקֵּה'? עיין שם. ונראה לי בס"ד דקאי עלן דאמרינן י"ג מידות בבקשת רחמים דכן אמרו רבותינו ז"ל (ראש השנה יז:) ברית כרותה לי"ג מדות שאין חוזרין ריקם ואמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה כל זמן שישראל אומרים לפני כסדר הזה אני עונה אותם ואם כן הכונה כך, אי אפשר לומר 'וְנַקֵּה' בלבד בבקשת רחמים דהיינו לסיים כאן שכבר נאמר בתורה אחר זה 'לֹא יְנַקֶּה' דנראה שהם המשך אחד על דרך מה שנאמר (שמות ה, כג) 'וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ' שאין מאמר 'לֹא יְנַקֶּה' דבר אחר בפני עצמו אלא דבוק עם 'וְנַקֵּה', ואי אפשר לנו לומר בבקשת רחמים גם תיבות לא ינקה שכבר בבקשת רחמים של משה רבינו ע"ה אמר 'וְנַקֵּה' בלבד שסיים כאן, ותיבות אלו אף על פי שכתבם בתורה אחר תיבת 'וְנַקֵּה' לא אמר אותם בבקשת רחמים הא כיצד, אלא מוכרחים אנחנו ליישב הכתוב מה שנאמר 'לֹא יְנַקֶּה' אין אלו התיבות דבוקים עם 'וְנַקֵּה' על דרך מה שנאמר 'וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ' אלא 'וְנַקֵּה' ענין לחוד שמדבר על השבים ואומרו 'לֹא יְנַקֶּה' ענין לחוד שמדבר על אותם שאינם שבים דאחר שאמר ונקה לשבים חזר ואמר מלתא אחריתי 'לֹא יְנַקֶּה' לאינם שבים ואינם דבוקים זה בזה כמו שנאמר 'וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ' שהם דבר אחד ולכן אנחנו בבקשת רחמים נוכל לסיים בתיבת 'וְנַקֵּה' ואין צורך לומר גם לא ינקה דזה מלתא באפי נפשה היא. ודע דאף על גב דאם אינם שבין פשיטא ד'לֹא יְנַקֶּה' ולמאי אצטריך לומר 'לֹא יְנַקֶּה' נראה דבא ללמד אם היה העולם חציו חייב וחציו זכאי וזה עשה עבירה והכריעו לכף חובה דודאי עונו חמור מאה פעמים על מה שהוא, ואחר כך הוסיף אדם מצות והכריע לכף זכות דבטלה הגרמא הרעה של זה עם כל זה אם לא שב על עונו לא ינקה לו עונש שראוי לו בשביל הגרמא אף על פי שעתה בטל ההיזק שלה.

עָבַר אָדָם עַל מִצְוַת לֹא תַּעֲשֶׂה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה , תְּשׁוּבָה תּוֹלָה , וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. בזה יובן (הושע יא, ז) 'וְעַמִּי תְלוּאִים לִמְשׁוּבָתִי' רוצה לומר תשובה תולה אם לא 'עַל יִקְרָאֻהוּ' עַל ראשי תיבות ע ל ל אוין אבל על עשין תהיה הכפרה תכף ומיד ואין תשובה תולה. ונראה לי כל תּוֹלִין דנקיט הכא הכונה הוא שאין נמחקים העונות וגם אין מצטרפין עם שאר עונות של העולם שיצטרך להיות בכף הזכיות כנגדם ובזה נתרצה קושית העולם בחלוקה ד'תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים תּוֹלִין וְיִסּוּרִים מְמָרְקִין' דמה שאמר תּוֹלִין הוא באופן זה.

הֵיכִי דָּמִי חִלּוּל הַשֵּׁם? אָמַר רַב : כְּגוֹן אֲנָא , דְּשָׁקִילְנָא בִּשְׂרָא מִבֵּי טַבְּחָא , וּלְאַלְתַּר לָא יָהִיבְנָא דְּמֵי. נראה בודאי הוא היה נזהר בכך והא דלא אמר כְּגוֹן מַאן דְּשָׁקִיל וכו' משום דבזה משמע דאיירי דבר זה בכל אדם ובאמת בסתם בני אדם ליכא חלול השם בזה דלא יבא הטבח לחשדו בכך כי זה דבר הרגיל אצל העולם אך אמר כְּגוֹן אֲנָא כלומר כגון גברא רבא דדמי לי שיבא לידי חשד לומר עליו כיון שהוא אדם גדול רוצה ליקח בלא דמים. וכן מה שאמר רבי יוחנן כְּגוֹן אֲנָא דְּאַזְלִינָא אַרְבַּע אַמּוֹת בְּלֹא תְּפִלִּין ודאי היה נזהר אך רוצה לומר אי אזילנא ד׳ אמות בלא תפילין יהיה מזה חלול השם.

אַשְׁרֵי אָבִיו , שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה , אַשְׁרֵי רַבּוֹ , שֶׁלִּמְּדוֹ תּוֹרָה. נראה לי נראה לי של אביו קאי על תורה שבכתב שלא ימצא מלמדין בחנם וכיון דאביו נותן השכר נקרא הלימוד על שמו ושל רבו קאי על תורה שבעל פה דימצא מלמדים בחנם ואומרים כַּמָּה יָפִים דְּרָכָיו בדברים שבין אדם למקום, וְכַּמָּה מְתֻקָּנִים מַעֲשָׂיו בדברים שבין אדם לחבירו.

גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה שֶׁמְּבִיאָה רְפוּאָה לָעוֹלָם. נראה לי בס"ד התשובה היא ודוי וחרטה ועזיבת החטא במחשבת הלב, וידוע דהמחשבה מכונית בשם אור וצירוף ' אוֹר וּ פֶה ' הוא רְפוּאָה שהיא 'אוֹר פֶה' ולכך מְּבִיאָה רְפוּאָה לָעוֹלָם. ולגרסת הש"ס דידן דגריס רְפוּאוֹת היינו רוצה לומר אות פ"ר דמספר דמנצפ"ך שיתמתקו. וענין הרפואה הוא בירור ניצוצי קדושה מן הדצח"ם [הדומם, צומח, חי, מדבר] שהעולם כלול מזה. או יובן בס"ד הצדיקים מכונים בשם רָוָה, כמו שכתב הראב"ע [הרבי אברהם בן עזרא] ז"ל בפסוק (דברים כט, יח) 'לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה' עיין שם. ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קיג:) 'רשעים מביאים אף לעולם' לכן על ידי תשובה יתבטל אף ויהיה צירוף רְפוּאָה שהוא ' אַף רָוָה '.