בן יהוידע על יבמות סב:

נָשָׂא אָדָם אִשָּׁה בְּיַלְדּוּתוֹ, יִשָּׂא אִשָּׁה בְּזִקְנוּתוֹ וכו'. נראה לי בס"ד היינו טעמא דיש בזה מה שאין בזה דהילדים שיוליד בילדותו יוכל להשגיח עליהם ללמדם תורה ודרך ארץ ומדות ישרות בשנים מרובים עד אשר יגדלו ויהיו לאנשים גדולים כמו שנאמר (משלי כב, ו) חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה, מה שאין כן ילדים שיוליד בזקנותו הוא נפטר בעודם קטנים וישארו כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה ועוד בימי זקנותו לא יש לו כח להשגיח עליהם כראוי. אך יש בזה עדיפות להפך דילדים שיוליד בזקנותו אחר שנתקרר דמו ונזדכך חומרו גם הם יהיה להם מזג טוב ונקי מה שאין כן ילדים שיוליד בבחרותו שתאותו מרובה וחומרו עודנו גס ועבור זה גם בניו לא יהיה להם מזג טוב וטהור. וכן בתלמידים יש בזה מה שאין בזה כי בימי בחרותו יש לו כח לסבול עול הלימוד ויהיה יגע עם התלמידים יגיעה רבה להסבירם ולהבינם וכל דבר ודבר ישנהו להם כמה פעמים ולא יקוץ בהם מה שאין כן בימי זקנותו אין לו כח בכך ויש עדיפות בתלמידים של ימי זקנותו אחר שמילא כריסו בתלמוד ויש בידו דברים ברורים המנופים אצלו בכמה נפות וקבל כבר מרבותיו ומחדושיו כמה וכמה מיני הלכות וכמה עובדי חזא ועבד שהם הלכה למעשה מה שאין כן בזמן ילדותו עדיין לא נתמלאת כריסו ואין לו בקיאות כל כך בחדרי תורה ואין בידו הלכות מרובות דעבדי בהו מעשה רב. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש דאמרו רבותינו ז"ל (משנה עדיות ב, ט) האב זוכה לבן בנוי ובכח וכו' והיינו דהנולד בזמן בחרותו עדיף טפי לענין כח וגבורה ונוי והנולד בימי הזקנה עדיף טפי לענין חכמה וכשרון המדות כי כפי מזג האב יהיה מזג זרעו הנזרע ממנו וכן בתלמידים לענין חידוד השכל בפלפול וחריפות טוב ללמוד ממנו בבחרותו כי יש לו יד בזה אך לענין לימוד האמת וסברה ישרה תלמידים של ימי הזקנה עדיפי טפי עד כאן דבריו נר"ו.

שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא. יש להקשות אמאי נקיט שנים עשר אלף זוגים ולא אמר עשרים וארבע אלף תלמידים? ונראה לי בס"ד ללמדך דרבי עקיבה חכם גדול והבין ברוח קדשו שיש להם מדת קנאה ולכן התחכם לזווגם שנים שנים שחיבר קטן עם גדול כדי שבהכרח יכבד הקטן לגדול ולא יהיה קנאה ביניהם ועם כל זה לא הועיל לכך נקיט שנים עשר אלף זוגים שעשאם זוג זוג לתועלתם ותקנתם. ועוד נראה לי בס"ד אי הוה נקיט עשרים וארבע אלף תלמידים היינו חושבין ששפע גדול כזה קבלו מן עשרים וארבע צרופי שם אדנ־י שהם למטה ולכך נקיט שנים עשר אלף זוגים ללמדינו שנשפע מן שנים עשר צרופי שם הוי־ה שהם למעלה. או ללמדינו שנשפע מן שנים עשר פרצופי האצילות.

כֻּלָּם נִפְטְרוּ מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת. הא דנחית תנא דברייתא זו ללמדינו דבר זה אף על גב דיש לזה טעם פשוט כדי ללמדך הזמן שראוי להתאבל בו עליהם וכאשר עשו באמת חז"ל כמה דברים של אבלות באותם הימים הנה עוד נראה לי בס"ד בא להודיע הזמן הזה שמתו בו שיש ללמוד ממנו מוסר השכל שלא להיות שנאה וקנאה בין זה לזה ולא יהיה אחד מזלזל בכבוד חבירו כי הנה תמצא בליל יום טוב של פסח הוא זמן גדלות למעלה בתכלית ואחר כך בימי העומר זמן קטנות ואחר כך לאט לאט יחזרו לגדלות בתכלית שיהיה במוסף של יום טוב חג השבועות. נמצאת אתה למד הגדול לא יגבה לבו על הקטן כי אפשר להיות שזה הגדול ירד תכף למדרגה התחתונה וגם זה הקטן שעתה נראה קטן אפשר שיהיה גדול הרבה כאשר תמצא תכף אחר הגדלות של יום טוב ראשון דפסח נעשה קטנות ואחר שנעשה הקטנות חזר הדבר לגדלות.

וְכֻלָּם מֵתוּ מִיתָה רָעָה. הכונה כל אדם שמסתלק ממנו כח הדיבור בעת מותו שאינו יכול לדבר ולצוות זו נקראת 'מִיתָה רָעָה' וכיון דמתו באסכרה לא היו יכולין לדבר כלל. ומה שאמרו מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נָהֲגוּ כָּבוֹד זֶה לָזֶה קשא אין עון זה כדאי לחייבם מיתה! אך חיוב מיתתם היה מפני חלול השם דנפיק מדבר זה לפני המון העם ועון חלול השם במיתה דכתיב (ישעיהו כב, יד) אִם יְכֻפַּר הֶעָו‍ֹן זֶּה עַד יְמוּתוּן וכנזכר בגמרא דיומא (יומא פו.) .

כָּל (אדם) יְהוּדִי שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה, שָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה בְּלֹא בְּרָכָה בְּלֹא טוֹבָה. לפי גרסה זו דגרסי יהודי יש להקשות למה לא אמר כל אדם? ונראה לי דבא לאפוקי מאותם האומות שיש להם נימוס דהנושא אשה לא יוכל לשלחה כל ימיו והיא תמשול בו ותשביעהו מרורות! דעל זה לא אמרינן כן ורק כָּל יְהוּדִי דהולך אחר משפט תורת אמת דכתיב (דברים כד, א) וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ, בזה איירי דְּהַשָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה בְּלֹא בְּרָכָה בְּלֹא טוֹבָה.

שָׁרוּי בְּלֹא שִׂמְחָה. נראה לי בס"ד יש חמשה מלאכות שחייבת האשה לעשות לבעלה אפילו יש לה כמה שפחות וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות אישות (כא, ז) ובזה פירשתי בס"ד רמז הכתוב לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ (קהלת ט, ז) , שִׂמְחָה בהפוך אתוון 'חמשה', לַחְמֶךָ זו אשה דכתיב (בראשית לט, ו) כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל ולכן מברכים בנישואין 'שהשמחה במעונו' ולזה אמר כאן שרוי בלא שמחה בלא חמשה. או יובן 'בלא חמשה' כלומר האיש יש בו יו־ד ומשתוקק להתחבר באשה שיש בה אות ה' שמספרה חמשה. ואומרו ' בְּלֹא טוֹבָה ' כל עושר שיהיה לאדם אשר בעבורו ינכו לו משכר עולם הבא אין זה ברכה אך אם יש לו אשה יבא לו בעבור אשתו ואז לא ינכו לו כלום וזה נקרא ברכה באמת דאם ינכו לו משכרו אין זה ברכה! ואומרו ' בְּלֹא טוֹבָה ' קשא היינו ברכה היינו טובה וכבר אמר בלא ברכה? ונראה לי שיש לו עושר שהוא ברכה אך אינו יכול ליהנות ממנו כי בטנו תמיד מקולקלת ומזגו חלוש שאינו יכול לאכול בשר שמן וטוב כי אם מעט ארז רך שקורין שורב"א והוא רואה בביתו שלחן ערוך מלא מיני תבשילים שמנים וטובים והוא אינו יכול ליהנות מהם מחמת קלקול האצטומכא שלו ולזה קאמר שָׁרוּי בְּלֹא טוֹבָה. והנה זה תלוי באשה שאם יש אשה משמשתו ומשגחת על בריאות גופו הן בשינתו הן באכילתו לא יבא לידי חולי כדי שלא יהנה מן מיני מאכלים ומשקים. אי נמי אם יש לו אשה, כל מאכל שיביא לביתו תשגיח על תיקונו ובישולו שאז יהנה ממנו וזהו טובה דהיינו הנאת גופו ממאכל ומשקה מה שאין כן אם אין לו אשה אפילו שהוא קונה בשר ואורז וכמה מיני מאכל אינו מתענג בהם כי יצא בישולם מקולקל פעם חמוץ פעם שרוף פעם מעושן פעם נשפך פעם קר וכיוצא מדברים אלו המתהווים מחסרון ההשגחה והשמירה.

בְּמַעֲרָבָא אַמְרֵי: בְּלֹא תּוֹרָה וּבְלֹא חוֹמָה. קשא והא חזינן כמה בחורים חכמים וחריפים בתורה? ונראה לי בס"ד דהכתוב אמר בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה (תהלים א, ב) ודרשו רבותינו ז"ל (עבודה זרה יט.) תּוֹרַת הֳ ' זו תורה שמסר לנו השם יתברך וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה הם חידושי תורה שמחדש האדם שנקראת תורה שלו שהוא ילדם לאותם חידושים. וידוע בכל דבר ברא בו השם יתברך כח זכר וכח נקבה ואפילו בשכל האדם כן הוא! ולכן עושה האדם פריה ורביה בתורה כפי שכלו ולזה אמרו השרוי בלא אשה שאינו עושה פריה ורביה בגשמיות שרוי בלא תורה כלומר תורה דיליה שהוא מחדשה בשכלו כי כיון דאינו מקיים מצות פריה ורביה בגשמיות אינו זוכה לקיים פריה ורביה בתורה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ומה שאמרו ' בְּלֹא חוֹמָה ' נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (יומא עב:) הלומד תורה בטהרה צריך ליקח אשה דאז פליט מן הרהורים רעים המביאתו לידי טומאה ונמצא היא חומה שלא יכנסו בו כוחות טומאה. ואומרים ' בְּלֹא שָׁלוֹם ' כי כח החומרי וכח הנפשיי שבאדם אשר נצמדים יחד הם נגדיים זה בזה ואם לא יקח אשה להשביע כח החמרי בפת זה שיש לו בסלו אז כח החמרי לא ישקוט ולא ינוח ועושה מריבה עם כח הנפשיי ורק בזאת יהיו בשלום זה בזה. והנה הגאון חיד"א ז"ל עשה סימן לששה דברים אלו עם שם אדם דנקיט ר"א, 'שבח אשתו' שהוא ראשי תיבות ' ש מחה ב רכה ח ומה א דם ש לום ת ורה וט ו בה' עיין שם. נמצא הם שבעה דברים מנו ובזה יובן בס"ד (משלי ט, א) חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה ואמרו רבותינו ז"ל (שבת קיח:) אין בית אלא אשה ואז חצבה עמודיה שבעה הם שבעה דברים הנזכרים.

הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ. רוצה לומר כמו שהוא חס על גופו שמביא בני אדם לעזור אותו כן מביא לאשתו עזר הן ביניקה להביא לה מינקת שתעזור לה ביניקה בלילה הן בגידול בנים שמביא לה אומנת לשאת עליה עול הילד וכיוצא בזה. וְהַמְכַבְּדָהּ במלבושים נאים יוֹתֵר מִגּוּפוֹ. וְהַמַּדְרִיךְ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה דהיינו שלא יכביד עליהם עד שיהיו בועטים בו אלא תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת וזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם. וְהַמַּשִּׂיאָן סָמוּךְ לְפִרְקָן שעדיין לא בערה בהם אש התאוה ביותר דאם יעכב זמן נישואם עד שתהיה התאוה בקרבם להבת שלהבת אז תתגבר ביותר דאפילו אחר נשואם אין לה מכבה אלא יהיו עיניהם חוצה במקום האסור ולא תשבענה עיניהם במותר להם.